מהרגע שנולד לנו ילד, העולם שלנו עובר הזחה. שיפט. פתאום הפוקוס, שהיה ממוקד על עצמנו, עובר לילד הזה שנמצא פה פתאום. עכשיו ה״אני״ שהיה הדבר הכי חשוב לי, הופך לשולי ופחות רלבנטי, והתינוק הקטן, היצור הזה שהגיח משום מקום (כי ברוב המקרים, אנחנו לא רואות שום קשר בין ההריון לתינוק שמופיע אחריו), הופך למרכז עולמנו.

ואז הוא גדל קצת, ואנחנו מתרגלים לחיים החדשים שלנו, כהורים, כבני אדם שיש מישהו שחשוב להם יותר מעצמם.

זה נהיה טבעי וברור מאליו, יש לך ילד, הילד חשוב, את אחריו. האהבה הזו שמציפה אותך בכל פעם שמבטך נח עליו, הרצון לשמור ולגונן עליו, הצורך לגעת בו ולחבק אותו, הם דברים שהופכים לשגרתיים.

ואז הוא גדל, הילד. ופתאום הוא נהיה בן אדם, עם רצונות משלו. יש לי פה אחת שבגיל עשרה חודשים כבר התעקשה לבחור לעצמה את הבגדים כל בוקר. אז רצונות משלו, טעם משלו, העדפות משלו. לפעמים את יכולה קצת להשפיע עליהם, על הטעמים והרצונות שלו, אבל מידת ההשפעה שלך הולכת ופוחתת ביחס הפוך לגודל שלהם.

ואת רוצה הכל בשבילם, שיהיו מאושרים, ושיצליחו, ושיהיה להם טוב, ושכל הילדים האחרים יאהבו אותם, ושיהיו תלמידים טובים, וגם ספורטיבים, ושיראו טוב, כדי שכל מי שרואה אותם מבחוץ ידע איזה ילדים מעולים שהם מבפנים.

אבל ילדי הפוסטר, שדמיינת כשהיו תינוקות, לא מתגשמים אצלך בבית. אולי הוא שמן קצת יותר מהנורמה המקובלת, אולי היא לא קולטת מספיק מהר מה שילדים אחרים קולטים בקלות, אולי יש לו נקודת חן גדולה במקום מאוד בולט שממש מפריע לך, אולי היא לא רואה טוב וצריכה משקפיים שלא כל כך מתאימים לפרצוף העדין והיפה שלה. יש כל כך הרבה אופנים בהם הם יכולים להיות לא בדיוק כמו שרצית. בשבילם, לא בשבילך! הרי את בסך הכל רוצה שיהיה להם טוב, רגשית, פיזית, חברתית, לימודית.

אבל לא, זה לא מדויק. נכון שאת רוצה שיהיה להם טוב בשביל עצם הענין שיהיה להם טוב, אבל חלק מזה הוא שיהיה לך טוב. כי אם לך יש ילדים מושלמים מהפוסטר, זה אומר משהו על מי שאת, איזה בן-אדם את, איזו אמא מעולה. אם הילד לובש חולצה מלוכלכת אומרים שאמא שלו מזניחה אותו, אם הוא רזה מדי היא לא מאכילה אותו, אם הוא לא העפרון הכי מחודד בקלמר כנראה שלא עובדים איתו בבית. הילד שלך יוצא לעולם, והוא לא מייצג רק את עצמו, הוא מייצג אותך.

ואז יש עוד שכבה של בושה או אי נעימות שמתלווה לילד שלך, שמסתובב ברחוב במצבו הפחות ממושלם. כי חוסר המושלמות שלו מרחיק אותך מהמושלמות שלך. את כבר לא מייצגת רק את עצמך, את מייצגת אותו, והוא מייצג אותך.

אני חושבת שחלק מהכבוד שאנחנו צריכים לתת לילדים שלנו, הוא לדעת להפריד בינם לבינינו. להבין שמה ומי שהם, לא משליך עלינו, לא לרע ולא לטוב (בסדר, אולי אם הוא מצטיין דיקן בטכניון, מתנדב לעבוד עם ילדים חולים, ויש לו חוזה דוגמנות בסוכנות איטליקית, זה כן משליך עליך קצת). אבל אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד ונכשלת בביולוגיה, זה לא אומר שאת לא בסדר. אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד, ונכשלת בביולוגיה, ולא מרגישה שהיא יכולה לפנות לאמא שלה עם כל בעיה שהיא נתקלת בה, אז נכשלת.

התפקיד שלנו כהורים לבני עשרה הוא לתת לילדים שלנו גב. שידעו שאנחנו תמיד שם בשבילם. המסר הוא שגם אם הכל נראה שחור משחור, גם אם נכשלת בכל המקצועות בבית הספר, גם אם אף אחד מהחברים לא אוהב אותך, גם אם נקלעת לצרה שאין לך מושג איך לצאת ממנה, אנחנו פה איתך ובעדך. פה בבית אתה אהוב וחשוב ויקר. פה אוהבים אותך ותמיד יעזרו לך בכל מה שתצטרך. תמיד נעשה כל שביכולתנו כדי לתמוך בך. גם אם זה לא נעים, גם אם זה יכול לגרום לכך שאנשים אחרים יתפסו אותנו כהורים הגרועים בתבל, או יחשוף אותנו באופן שלא נעים לנו – אתה יותר חשוב מ״מה יגידו״ ומהחבר שלו ״מה יחשבו עלי״.

אם בגיל צעיר אנחנו צריכים ״לגדל״ אותם, להאכיל ולהלביש ולטפל, בגיל הבוגר יותר אנחנו צריכים ״להקטין״ קצת את עצמנו, לא לראות כל דבר דרך האגו שלנו ודרך הפריזמה המצומצמת של ״מה זה אומר עלי״, אלא פשוט להיות שם, איתם ובשבילם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s