להיות אמא של ״הילד ההוא״

להיות הורה לילד "אחר", "מיוחד", "שונה", או איך שלא תקראו לזה, זה להיות כל הזמן במתח. לעמוד מאחוריו על קצות האצבעות ולנסות להציץ, לתפוס דברים לפני שהם נופלים ואירועים לפני שהם מתרחשים. למנוע אסונות קטנים וגדולים, לשמור עליו שלא יפָגע ושלא יפגע, להגן על שמו הטוב ושלא ידברו עליו מאחורי הגב. לשמור על קשרים טובים עם ההורים האחרים, עם הגננת, ואח"כ המורה, והמורות המקצועיות. לבדוק טוב טוב כל חוג לפני שאת רושמת אותו אליו, לוודא שלמדריך יש גישה מתאימה, לא נוקשה מדי וגם לא כזו שמוותרת עליו בקלות.

להיות הורה לילד אחר זה לדעת לשנות תכניות, כשמשהו שתלית בו כל כך הרבה תקוות לא מתגשם, ולעבור ל-plan B, ואח"כ plan C, ו-D, וגם כשאת גומרת את כל ה-ABC לעבור לכתב היפני, להם יש כמה אלפי אותיות, ובטח אחת התכניות שמצורפת לה אות יפנית תצליח. לשמור עליו, לאהוב אותו, להאמין בו גם כשהוא כבר מתייאש מעצמו. לדעת מתי לדחוף חזק ומתי להרפות, מתי לשנות כיוון לגמרי ומתי רק את הקצב. מתי להציע הצעה חדשה ומתי לשתוק ולתת לו ליזום. ואיך להוריד אותו בעדינות מיוזמה חדשה שהוא תולה בה תקוות משלו, ואת כבר יודעת שהסיכויים להתגשמותן קלושות.

אבל הדבר הכי חשוב בלהיות הורה לילד כזה, הוא להיות תמיד מאחוריו ומצדדיו ולחבק אותו מכל הכיוונים, שידע תמיד שיש לו לאן ליפול (כי הוא עוד יפול לא מעט), ושתמיד יתפסו אותו זרועותייך החסונות והמתורגלות, יתפסו ויחבקו. שתמיד ידע שאתם יחד מול הקשיים, יחד מול הבעיות, ויחד גם בפתרונות ובהצלחות.

זה לא פשוט להיות הורה לילד שהוא לא כמו כולם. קשה לוותר על הציפיות שלך, החלומות שחלמת עבורו, התקוות שתפרת סביבו. אבל ברגע שאת מצליחה להשתחרר מכל אלה, ולהביט בילד שלך בעיניים – לא אובייקטיביות, אף פעם לא אובייקטיביות, אבל מקבלות, מקבלות אותו בדיוק כמו שהוא, ומכירות אותו על כל רבדיו המיוחדים והמעניינים, ועם הזמן גם מתפעלות ממה שהוא וממי שהוא נהיה ומההתפתחות המרגשת והלא שגרתית שלו. זה לא פשוט, אבל ברגע שאת מצליחה להסיר ממנו את כל העטיפות החיצוניות שכרכו סביבו החלומות שלך והציפיות של הסביבה, ואת רואה את היצור הייחודי והנהדר שהולך ומתרקם מול עינייך, את יודעת שהתוצאה הסופית שווה כל צעד מייסר בדרך, כל קושי וכל דמעה. אז את מבינה שבסופו של דבר הוא יהיה בסדר, הילד המיוחד והמופלא שלך, הוא יהיה הרבה יותר מבסדר, כי הוא יהיה הכי הוא שאפשר. וזאת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לקבל ממנו ולהעניק לו, התובנה הזו, שככה בדיוק הוא נוצר להיות, ואת צריכה בעיקר לא להפריע ולסמוך עליו שילך בדרך שלו, להושיט לו יד כשצריך ולתת לו את החיבוק שלך, או הכתף שלך, או הגב שלך, או כל חלק אחר מגופך או מנפשך שיזדקק לו באותו רגע. את שם בשבילו והוא יודע את זה והמשא שלו הרבה יותר קל בזכותך.

מודעות פרסומת

קצת על הורות

מהרגע שנולד לנו ילד, העולם שלנו עובר הזחה. שיפט. פתאום הפוקוס, שהיה ממוקד על עצמנו, עובר לילד הזה שנמצא פה פתאום. עכשיו ה״אני״ שהיה הדבר הכי חשוב לי, הופך לשולי ופחות רלבנטי, והתינוק הקטן, היצור הזה שהגיח משום מקום (כי ברוב המקרים, אנחנו לא רואות שום קשר בין ההריון לתינוק שמופיע אחריו), הופך למרכז עולמנו.

ואז הוא גדל קצת, ואנחנו מתרגלים לחיים החדשים שלנו, כהורים, כבני אדם שיש מישהו שחשוב להם יותר מעצמם.

זה נהיה טבעי וברור מאליו, יש לך ילד, הילד חשוב, את אחריו. האהבה הזו שמציפה אותך בכל פעם שמבטך נח עליו, הרצון לשמור ולגונן עליו, הצורך לגעת בו ולחבק אותו, הם דברים שהופכים לשגרתיים.

ואז הוא גדל, הילד. ופתאום הוא נהיה בן אדם, עם רצונות משלו. יש לי פה אחת שבגיל עשרה חודשים כבר התעקשה לבחור לעצמה את הבגדים כל בוקר. אז רצונות משלו, טעם משלו, העדפות משלו. לפעמים את יכולה קצת להשפיע עליהם, על הטעמים והרצונות שלו, אבל מידת ההשפעה שלך הולכת ופוחתת ביחס הפוך לגודל שלהם.

ואת רוצה הכל בשבילם, שיהיו מאושרים, ושיצליחו, ושיהיה להם טוב, ושכל הילדים האחרים יאהבו אותם, ושיהיו תלמידים טובים, וגם ספורטיבים, ושיראו טוב, כדי שכל מי שרואה אותם מבחוץ ידע איזה ילדים מעולים שהם מבפנים.

אבל ילדי הפוסטר, שדמיינת כשהיו תינוקות, לא מתגשמים אצלך בבית. אולי הוא שמן קצת יותר מהנורמה המקובלת, אולי היא לא קולטת מספיק מהר מה שילדים אחרים קולטים בקלות, אולי יש לו נקודת חן גדולה במקום מאוד בולט שממש מפריע לך, אולי היא לא רואה טוב וצריכה משקפיים שלא כל כך מתאימים לפרצוף העדין והיפה שלה. יש כל כך הרבה אופנים בהם הם יכולים להיות לא בדיוק כמו שרצית. בשבילם, לא בשבילך! הרי את בסך הכל רוצה שיהיה להם טוב, רגשית, פיזית, חברתית, לימודית.

אבל לא, זה לא מדויק. נכון שאת רוצה שיהיה להם טוב בשביל עצם הענין שיהיה להם טוב, אבל חלק מזה הוא שיהיה לך טוב. כי אם לך יש ילדים מושלמים מהפוסטר, זה אומר משהו על מי שאת, איזה בן-אדם את, איזו אמא מעולה. אם הילד לובש חולצה מלוכלכת אומרים שאמא שלו מזניחה אותו, אם הוא רזה מדי היא לא מאכילה אותו, אם הוא לא העפרון הכי מחודד בקלמר כנראה שלא עובדים איתו בבית. הילד שלך יוצא לעולם, והוא לא מייצג רק את עצמו, הוא מייצג אותך.

ואז יש עוד שכבה של בושה או אי נעימות שמתלווה לילד שלך, שמסתובב ברחוב במצבו הפחות ממושלם. כי חוסר המושלמות שלו מרחיק אותך מהמושלמות שלך. את כבר לא מייצגת רק את עצמך, את מייצגת אותו, והוא מייצג אותך.

אני חושבת שחלק מהכבוד שאנחנו צריכים לתת לילדים שלנו, הוא לדעת להפריד בינם לבינינו. להבין שמה ומי שהם, לא משליך עלינו, לא לרע ולא לטוב (בסדר, אולי אם הוא מצטיין דיקן בטכניון, מתנדב לעבוד עם ילדים חולים, ויש לו חוזה דוגמנות בסוכנות איטליקית, זה כן משליך עליך קצת). אבל אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד ונכשלת בביולוגיה, זה לא אומר שאת לא בסדר. אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד, ונכשלת בביולוגיה, ולא מרגישה שהיא יכולה לפנות לאמא שלה עם כל בעיה שהיא נתקלת בה, אז נכשלת.

התפקיד שלנו כהורים לבני עשרה הוא לתת לילדים שלנו גב. שידעו שאנחנו תמיד שם בשבילם. המסר הוא שגם אם הכל נראה שחור משחור, גם אם נכשלת בכל המקצועות בבית הספר, גם אם אף אחד מהחברים לא אוהב אותך, גם אם נקלעת לצרה שאין לך מושג איך לצאת ממנה, אנחנו פה איתך ובעדך. פה בבית אתה אהוב וחשוב ויקר. פה אוהבים אותך ותמיד יעזרו לך בכל מה שתצטרך. תמיד נעשה כל שביכולתנו כדי לתמוך בך. גם אם זה לא נעים, גם אם זה יכול לגרום לכך שאנשים אחרים יתפסו אותנו כהורים הגרועים בתבל, או יחשוף אותנו באופן שלא נעים לנו – אתה יותר חשוב מ״מה יגידו״ ומהחבר שלו ״מה יחשבו עלי״.

אם בגיל צעיר אנחנו צריכים ״לגדל״ אותם, להאכיל ולהלביש ולטפל, בגיל הבוגר יותר אנחנו צריכים ״להקטין״ קצת את עצמנו, לא לראות כל דבר דרך האגו שלנו ודרך הפריזמה המצומצמת של ״מה זה אומר עלי״, אלא פשוט להיות שם, איתם ובשבילם.

בגרות בהפרעת קשב

פעם, לפני לא מעט שנים, כתבתי פוסט על הכניסה לכיתה א׳. איך כל סדר היום שלי, כהורה, השתנה בגלל שהילד שלי התחיל ללמוד בבית הספר.
כשהוא הלך לחטיבה, כתבתי גם על זה. איך הגישה שלנו, כהורים, צריכה להתאים את עצמה להתנהלות בחטיבה.
ועכשיו הילד שלי בשלהי כיתה י״א, יושב ולומד לבגרויות.

רגע, אני אגיד את זה שוב, כי אני עוד לא רגילה לרעיון הזה: הילד שלי, שמסיים אוטוטו כיתה י״א, ניגש לבחינות הבגרות.

אז הוא יושב ללמוד, נניח, למבחן במתמטיקה. נכנס לחדרו, מלא מוטיבציה, מתיישב, מכין את הספר עם הבחינות שהוא צריך לפתור, פותח את המחברת, שולף עט, ואז נזכר שהוא רעב.

הולך לאכול.

עם הטלפון.

ובינתיים הוא קורא דברים ממש מעניינים בטלפון, וגם כשהוא גומר לאכול, הדברים המעניינים בטלפון עוד לא נגמרו. אז הוא יושב במטבח וקורא וקורא, עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

חוזר לחדר. מניח את הטלפון בצד, מתחיל לפתור תרגילים. פותר, פותר, פותר, עברה חצי שעה. הטלפון רוטט לו: מישהו ענה על מה שהוא כתב. הוא חייב לענות שניה. ואז לקרוא מה התחדש מאז שעזב את הטלפון. ואז לענות למי שכתבו כל מיני דברים שלדעתו הם לא נכונים. אבל לפני זה הוא בודק אם הם אכן לא נכונים, בכל מיני אתרים. ואז הוא קורא על הנושא שהתווכחו עליו. ועונה. ועונים לו. והוא עונה. עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

חוזר לפתור. פותר פותר, פותר. עברה עוד חצי שעה. נהיה צמא. הולך לשתות. במטבח הוא פוגש קופסא חמודה של עוגיות, ומתחיל בהיכרות מעמיקה עם העוגיות. הוא לא באמת רעב, הרי לפני שעה הוא אכל, אבל יותר כיף לאכול עוגיות ולענות לאנשים בטלפון (המממ… שמתם לב למוטיב החוזר?) מאשר לפתור מבחנים. עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

וכך עובר לו היום, ובסופו הוא פתאום שם לב, שעשה פחות מחצי ממה שהתכוון לעשות, מה שמוביל אותו להחלטה שמחר הוא יפתור יותר מבחנים. אבל מחר מגיע, ואיתו הודעות חדשות בטלפון, מאכלים מעניינים במקרר, חברים שממש רוצים לשחק מולו במחשב. ושוב, הלימודים, שהם הסיבה לכך שהוא בכלל יושב בבית בימים האלה, נדחקים למקום אחד לפני האחרון, וההספק שלו הרבה יותר נמוך ממה שהתכוון. והוא באמת התכוון! הוא רצה ללמוד, הוא התכונן לזה נפשית ופיזית, וכשהוא לא מספיק לעבור על כל החומר שצריך הוא מתבאס מעצמו ממש.

לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר הבנתי, שצריך פה עזרה בהתארגנות, עזרה מאוד ספציפית. ישבנו ביחד ובנינו טבלה. בטבלה חילקנו את כל החומר של כל בחינה למספר הימים שנותרו לו ללמוד לקראתה, ורשמנו בכל יום מה צריך לעשות בו. עכשיו, כשהוא מתיישב ללמוד, הוא לא הולך ללמוד ״תנ״ך״, מילה גדולה ואבסטרקטית שיש לה התחלה אבל אין לה סוף; לא, הוא הולך ללמוד את פרקים X, Y, Z, והוא יודע, שברגע שיגמור ללמוד את הפרקים שרשומים לו לאותו יום, הוא פנוי לשלל עסוקיו האחרים. הוא מסמן כל פריט שהוא עשה, וזה תורם לתחושה של ההתקדמות והעשיה. והוא יודע שגם אם הוא עשה הפסקה ארוכה באמצע היום, בסופו הוא לא צריך להתבאס על עצמו, אלא להמשיך ללמוד בדיוק מה שחסר לו לאותו יום.

התוצאה: ילד הרבה יותר רגוע; הספק הרבה יותר גדול והגיוני (אין יום אחד שבו כמעט לא למד כלום, ויום אחר בו האביס את עצמו באופן לא פרופורציונלי); למידה הרבה יותר יעילה; ו(הכי חשוב, בינינו): אמא הרבה יותר רגועה.

נסו ותיהנו.
או שלא תיהנו, אבל לפחות כולם יהיו רגועים שהוא עבר על כל החומר.


משרד החינוך פועל נגד התלמידים שלו.

אז משרד החינוך לא אישר לבן שלי מבחנים מותאמים במתמטיקה ולשון כפי שהומלץ באבחונים שלו במהלך שנים ארוכות.
ביה״ס חושב שהוא מאוד זקוק להם, שלל הבעיות שלו מצדיק, וגם רואים את ההבדל בציונים.
אבל משרד החינוך, שפוחד מאבחון יתר והקלות יתר ונחמדות יתר, לא אישר.
ביה״ס אמר לי – אין לנו יותר מה לעשות. אולי תנסי את? זה השם של האשה שנתנה לנו את התשובה השלילית (להלן – א׳).

חיפשתי וחיפשתי קשר לאשה הזו, והקשר נמצא! ביום חמישי חברה של חברה אמרה שהיא מכירה אותה, ותדבר איתה ביום ראשון בבוקר.
ביום ראשון בבוקר היא אכן דיברה איתה, ו-א׳ אמרה לה שזה כבר לא בידיים שלה, ואני צריכה לדבר עם אשה ב׳, שתפקידה הוא (אתן יושבות?) ״רכזת ועדת הערעורים העליונה״. העליונה!

מצאתי את השם של אשה ב׳ באתר של משרד החינוך, יחד עם מספר טלפון. והתקשרתי. והתקשרתי. והתקשרתי. אמנם, ההקלטה אומרת שאלה שעות המענה הטלפוני, אבל אחרי עשרות שיחות שבהן הטלפון מצלצל ומצלצל ואף אחד לא עונה, הבנתי שככה זה לא יקרה.
יש באתר של משרד החינוך גם מספר פקס, אבל כתוב באותיות קידוש לבנה: פניות בפקס לא יענו!

מה נשאר? לעלות לרגל לירושלים.

ישבתי עם כל המסמכים והניירת, צילמתי, הדפסתי, מירקרתי. הכנסתי הכל לניילונית מסודרת, ובראשה הנחתי את המכתב שכתבתי, עם רשימת מכולת של כל הבעיות שאובחנו לנו עד כה.

ובוקר אחד, אחרי ששלחתי את הילדים לביה״ס, שמתי פעמיי ירושלימה. נסעתי בגשם השוטף ובפקקים, אבל נסעתי שמחה, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון.
הגעתי לירושלים ב-9:30 בבוקר. חיפשתי חניה. אין חניה ליד בנין משרד החינוך, אבל הבנין צמוד צמוד למאה שערים. עשרות אנשים, נשים וילדים ברחובות הצרים, על הכבישים, בין המכוניות, עם עגלות תינוקות ועגלות קניות. נסעתי לאט לאט ובזהירות, הרגשתי לגמרי בחו״ל. אבל חו״ל מלחיץ, לא חו״ל מגניב. הסתובבתי והסתובבתי, ובסוף מצאתי חניה דחוקה וספק-מותרת. אולי המכונית לא תהיה פה כשאחזור, אבל אני עושה מה שצריך בשביל הבן שלי.

הלכתי לבנין משרד החינוך. 
בנין גדול, יפה. לובי. דלפק. שני שומרים צעירים שמתפוצצים מצחוק מסרטונים שהם מראים זה לזו בטלפונים שלהם. ״את מי את צריכה?״ אני נותנת להם את השם של אשה ב׳. ״לא, אי אפשר להגיע אליה בלי פגישה.״ אבל לא עונים שם לטלפון, איך אפשר לקבוע פגישה? ״אין מה לעשות, תנסי להתקשר ולבקש רשות.״ אני רק רוצה להביא לה את הניירות האלה. ״לא. אי אפשר.״ אולי אתם יכולים להתקשר אליה? ״לא. רק את.״

אני מתקשרת למשרד. שוב עונה לי ההקלטה: ״הגעתם לועדת הערעורים. שעות המענה הטלפוני הן 9 עד 12. אנא חכו ותענו לפי התור.״ אין תור, רק אני מתקשרת ומתקשרת, והם לא עונים ולא עונים. מחכה על הקו 20 דקות. 30 דקות (אותה שיחה, היא לא מתנתקת, הטלפון ממשיך לצלצל והם ממשיכים לא לענות). 40 דקות. מולי יושבים שני צופי הסרטונים הנלהבים ומחקים את הקולות שיוצאים מהטלפונים שלהם. מדי פעם נכנסים אנשים אחרים לבנין – חלקם עובדים שם, חלקם מבקרים, אבל כאלה עם אישור להיכנס לבנין המקודש. לא כמוני.

אחרי שעה שעמדתי שם, כבר לא יכולתי יותר. ניגשתי לדלפק של אנשי הבטחון, שבינתיים התרבו והפכו לחמישה, ואמרתי להם בקול (די רועד, אני מודה): ״אולי בכל זאת אתם יכולים לעזור לי?״ ופה כבר לא יכותי לעצור את מה שיצא ממני: דמעות, דמעות, המון המון דמעות.

אחד האחראים על שומרי הדלפק מכיר מישהי מהמדור שאני צריכה. הוא הלך לקרוא לה, והיא הסכימה לבוא לשאול אותי מה אני צריכה. הסברתי לה שאני צריכה להביא את הניירות שהכנתי לאשה ב׳. היא אמרה שהיא תבדוק מה אפשר לעשות. ניגשה לשומרים, והורתה להם להתקשר לאשה ב׳ ולהגיד לה שאני מחכה פה.

אחרי כמה דקות אני שומעת אותם מלחששים בטלפון – ״יש פה אמא בוכה״. מסמנים לי עם היד להתקרב. מגישים לי את השפופרת. זאת אשה ב׳! מסתבר שהם כן יכולים להתקשר אליה! אשה ב׳ הורתה לי: ״תשאירי את הניירות בדואר הפנימי, הם יגיעו אלי״. עניתי לה – באתי את כל הדרך מתל אביב כדי לתת לך אותם ביד, זו בקשה מוגזמת? היא התרגזה: ״את לא יכולה ליפול עלי ככה!״ את צודקת, אמרתי לה, אבל אתם לא עונים בטלפון ואין לי שום דרך אחרת לוודא שהניירות יגיעו לידיים שלך. ״אני באמצע ישיבה חשובה!״ אין בעיה, אני אחכה כמה שצריך. את יום העבודה שלי כבר ביטלתי ממילא.

אחרי רבע שעה אשה ב׳ ירדה ללובי. כמובן שעדיין לא הכניסו אותי לבנין – אני מצד אחד של השער האלקטרוני, היא מהצד השני שלו. מושיטה יד, לוקחת את הניירות. ״אני אכניס את זה לרשימה״. והלכה.

אני מקווה שלפחות במעלית, כשלא ראיתי, היא הציצה על המכתב שלי.

יצאתי משם, והדמעות לא הפסיקו לזרום. למה כל כך קשה להגיד לאמא שעשתה את כל הדרך הזו – ״אני אעשה מה שאפשר״ ״אני אבדוק מה אפשר לעשות״ ״טוב שהבאת הכל״. הרגשתי כאילו דרס אותי אוטובוס. חזרתי לאוטו (לא גררו אותו!) וישבתי ובכיתי עוד ועוד, וזה לא נגמר. תחושת ההשפלה, הזלזול, חוסר האכפתיות. מדובר פה על ילד שבסך הכל רוצה להיבחן לפי התנאים שהוגדרו לו.

עבר שבוע, עברו שבועיים, עבר חודש, עברו חודשיים (!!) וביום הראשון לאחר חופשת הפסח הגיעה התשובה המאכזבת: לא. משרד החינוך לא מוצא סיבה לתת לילד מבחנים מותאמים לפי ההמלצות באבחונים שלו. משרד החינוך לא מאמין לילד, שנמצא במערכת החינוך כבר 11 שנים. הוא לא מאמין למורים של הילד, שמכירים אותו היטב ורואים את המאבק היום-יומי שלו. הוא לא מאמין גם למאבחנים מקצועיים, שהתמחו ועשו תואר שני ושלישי בתחום, וישבו עם הילד שעות כדי לבדוק מה בדיוק הבעיות שלו. לא לא, אנשים ממשרד החינוך, שמעולם לא החליפו מילה עם הילד או עם מישהו שמכיר אותו, הם אלה שמחליטים.

ומחליטים באופן הכי מעליב, דוחה ומשפיל שאפשר: ״עולה שאלה של ידע במקצועות הללו״, הם כתבו. אותם אנשים, שמעולם לא ראו את הילד ולא דיברו איתו, רק ראו אבחונים שלו ודיווחים של מורים שמסבירים את הקשיים שלו, החליטו שזו בעיה של ידע, כלומר, הוא לא מתאמץ מספיק. על סמך מה??

וכדי להיות עוד יותר נבזיים, הכי נבזיים שאפשר, הם שלחו את התשובה שלהם לביה״ס אחרי שהתחילה חופשת הפסח. הישיבה בעניננו התקיימה, לפי המכתב שנשלח, ב-1 באפריל. בית הספר יצא לחופשה ב-11 באפריל. האנשים הטובים ממשרד החינוך, טרחו לשלוח את התשובה לבית הספר לאחר שסגר את שעריו לחופשת הפסח, כדי שהתשובה תתקבל רק אחרי החופשה, ביום שבו מתקיימת בחינת המתכונת במתמטיקה.

אמא מש(ו)חררת

הילד בן 16 וחצי, ואני, אמא שלו, מעירה אותו כל בוקר, מכינה לו תה חם ומתוק, מקלפת לו את הביצה הקשה, מכינה כריכים לבית הספר, מוודאה שהוא לקח מצלמה (אם זה יום של שעור צילום) או בגדי ספורט (אם זה יום של שעור ספורט), מאיצה בו לצאת בזמן לבית הספר כדי שלא יאחר.
אם הוא שכח את המטען או הכריך, אני אסע להביא לו אותו באמצע היום. אם יורד גשם אני אבוא לקחת אותו, שלא ירטב.
כשהוא חוזר מהלימודים, אני בודקת איתו מה היה בבית הספר, מושיבה אותו להכין שעורים או להתקדם עוד קצת עם העבודה בהיסטוריה, מזכירה לו מתי הוא צריך לצאת לשעור הפרטי, קובעת לו תור לספר, כשצריך, ומתזכרת אותו כשהגיע הזמן ללכת. בערב דוחפת אותו למקלחת, מזכירה לו ללכת לישון בזמן. ולהטעין את הטלפון והאייפד והאזניות והשעון והלפטופ. וללכת לישון. ועוד פעם. ושוב.

כולם אומרים לי ״שחררי! הוא כבר ילד גדול״. נכון, הוא ילד גדול, אבל אם אם לא אזכיר לו – הוא ישכח. הוא ילד גדול, אבל מעופף. קשה לי לשחרר, אני פוחדת עליו. פוחדת שלא יספיק, שלא יהיה לו, שיחמיץ, שיאבד, שישכח. מרגישה שאני צריכה לשמור עליו כל הזמן.

השבוע נפל דבר בביתנו: לא עוד הורות הליקופטר.

ההחלטה (המשותפת!) היא שמלבד להעיר אותו בבוקר, הילד עצמאי לחלוטין. אם שכח את האוכל בבית – יהיה רעב, ואם לא הלך לישון בזמן בלילה – יהיה עייף. אם לא הכין שעורים – יענש, ואם לא הטעין את הטלפון, לא יוכל לשמוע את הספרים שלו בהפסקות. זהו. אני משחררת.

הבהרתי לו, כמובן, שאני לא הולכת לשום מקום. אם יצטרך עזרה, או תזכורת, או עצה – יקבל אותן. אבל באחריותו לבוא לבקש.

אין ספק שעומדת בפנינו תקופה מאתגרת. גם בפניו, שפתאום צריך להיות אחראי לדברים שקודם פשוט הסתדרו בפניו בעצמם. ולא פחות מזה, בפני, שכל כך רגילה לאחריות ו(בואו נודה בזה) לשליטה על החיים שלו. אם אני יודעת שכבר נורא מאוחר, אני לא אגיד לו ללכת לישון? ואם אני רואה אותו מתכתב בטוויטר בזמן שהוא צריך להכין שעורים במתמטיקה, איך אני אשתוק? אבל זה השעור שלי, לא להגיד כלום, לנשוך את הלשון אם צריך, ולתת לו ליפול בבורות שהעולם מזמן לו בלי לרצף אותם קודם.

הוא בן 16 וחצי!

שלושה חודשים ועשרה ימים.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, שיננתי לי בעודי נוהגת הביתה. עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי.

השעה מאוחרת, הכבישים ריקים. לפני פחות משעה סיימנו את שיעור הריקוד שלנו, בו אנחנו מתאמנים על הואלס שנרקוד בחתונה לצלילי הדנובה הכחולה. אנחנו כל כך נהנים בשעורי הריקוד! עם כל ההכנות לחתונה והלחץ מכל הכיוונים, פעמיים בשבוע יש לנו הפוגה שבה אנחנו רק רוקדים ומשתוללים. ממש חוג.

הכל כבר מוכן – האולם, שנקבע אחרי הרבה דיונים עם ההורים, התפריט שכבר כמעט והוסכם עליו, די ג´יי שהסכים לנגן את המוסיקה שאנחנו בוחרים ולא מה שהוא רוצה או רגיל, וכמובן – השמלה המלכותית שלי שנתפרת בימים אלה והחליפה שלו, שכבר מחכה בארון. אפילו אמא שלי כבר קנתה שמלה, רק אבא עדיין לא מצא את הזמן ללכת לקנות לו חליפה חדשה. באמת אני צריכה לדבר איתו על זה, הרי לא בכל יום מתחתנת בתו הבכורה!

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, ואני כבר כל-כך מחכה לחיים החדשים שיתחילו. החיים יחד כזוג, כמשפחה, בדירה שלנו, שתהיה מוכנה סוף סוף. כבר אין לי סבלנות, אני רוצה ששלושת החודשים הללו יעברו כבר! אני רואה כל-כך ברור איך זה יהיה, ולמרות הספקנות של הסביבה, למרות המשפט שאבא זרק לי הבוקר – "הייתי רוצה לראות אותך עוד שנה", אני יודעת שיהיה נהדר.

אני מתקרבת הביתה. עייפה. היה יום ארוך – סיימתי מאוחר לעבוד ואחר-כך הלכנו לרקוד. מהכביש אני רואה אור דולק בבית – מעניין מי זה ער בשעה כזו. בטח לא אמא ובטח לא אחי. אולי אבא שלי מחכה לי. זה קורה לפעמים בזמן האחרון: אני מוצאת אותו ער כשאני חוזרת, אנחנו מפטפטים קצת והולכים לישון. נעשה את זה קצר היום, אני ממש מותשת, ומחר צריכה להיות מוקדם בעבודה.

פותחת את הדלת. שקט, כולם ישנים. בראי שבכניסה אני רואה את דמותו של אבא משתקפת – נרדם עם הספר על הברכיים… חמוד. אני אלך בשקט בשקט ואעיר אותו, אצחק עליו שהוא נהיה כמו כל הזקנים האלה שנרדמים באמצע הקריאה. על קצות האצבעות אני מתקרבת. הצבע שלו לא כרגיל. הוא אפור לגמרי. אני נוגעת בו והוא קר. אני קוראת לו והוא לא עונה. קוראת לו שוב, ושוב – הוא לא עונה. מלטפת אותו והוא לא מגיב. באצבעות רועדות אני מחייגת למד"א.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי, ואבא שלי לא יהיה שם לראות את זה.

התאמות לבגרויות או בגרויות למתאימים?

מטרת ההתאמות ״להבטיח שהלקות אינה מהווה מכשול להבעת הידע בזמן הבחינה״ (מתוך חוזר מנכ"ל תשעד/1, כ"א באלול התשע"ג, 27 באוגוסט 2013).

משרד החינוך מצהיר בכל מקום אפשרי ש״האחר הוא אני״ ושהוא מתחשב בתלמידים בעלי מוגבלויות ומאפשר להם להפגין את הידע והחשיבה שלהם כמו תלמידים שאין להם מוגבלויות ולקויות.

אז מצהיר. להצהיר זה קל. כותבים כמה פיסקאות יפות באתר משרד החינוך, אפשר גם לשבץ אותן בחוזרי מנכ״ל. סיסמאות זה לא מסובך.

לעמוד מאחורי המילה שלך זה הרבה יותר מורכב.

כן, אני יודעת שיש ריבוי אבחונים, וריבוי הקלות, וריבוי ילדים שמאובחנים ומקבלים התאמות, ושלחלק מהם אולי לא מגיע. אבל האם נכון, בגלל אותו חלק שאולי לא מגיע לו, למנוע את ההתאמות גם מילדים שזקוקים להן? האם הגיוני שילד שמתאמץ פי כמה וכמה מכל ילד אחר בכיתה שלו, שנאבק במכשולים ומאותגר גם במשימות שלתלמידים האחרים נראות טריוואליות, שדוקא ילד כזה לא יקבל את ההתאמות שהוא צריך?

משרד החינוך, בעיני – נכשלתם כשלון חרוץ. גם בתהליך וגם במטרה.

בתהליך: אם ילד שאובחן מספר רב של פעמים במהלך שנות הלימודים שלו, והוגדר בכל אחד ואחד מהם כבעל ״לקות משמעותית בתשתית השפתית״, ואתם כותבים בסיבת הסירוב, ש״לא נמצאה לקות בתשתית השפתית״, מישהו פה צריך שעורים בהבנת הנקרא. למיטב ידיעתי שעורים כאלה ניתנים בכיתות א-ט בבתיה״ס הרגילים. ממליצה לכם בחום.

במטרה: אם אתם מובילים תלמידים טובים, מלאי מוטיבציה וכשרון, למסלול שבסופו אתם לא מאפשרים להם להיבחן בבחינות הבגרות בהתאם למגבלות שלהם – אין טעם בכל המסלול. אתם יכולים למחוק את הסיסמאות הריקות שלכם מהאתר ומהקירות, חבל על המקום שהאותיות החלולות האלה תופסות.

כן, אני כועסת. מאוד. כבר הרבה זמן לא איבדתי ככה אמון במערכת.

מסע ישראלי

הנער הזה, שאני מגדלת פה בבית, רחוק מלהיות הטיפוס הצופיפנקי. הוא לא אוהב לישון על סלעים, לא חובב מדורות וקומזיצים, לא מכיר שירי טיולים, ובאופן כללי, ניתן לומר שאזור הנוחות שלו מתרכז במטר המרובע שמול הלפטופ שלו.

לכן, לא מפתיע שכשהגיעה הההודעה על היציאה של שכבת י״א למסע ישראלי, לא הייתי היצור הכי מאושר בעולם. נכון, זה מסע חשוב, העקרונות שלו נכונים בעיני ובאופן תיאורטי, הייתי שמחה שהילדים שלי יחוו את מה שהמסע נותן. אבל זהו, שבאופן תיאורטי. באופן פרקטי, הילד הזה לא כל כך אוהב טיולים. או הליכה בשטח. או שום דבר שהשם ״מסע״ נכלל בו.

כידוע, הילד הפרטי שלי הוא גם קצת אסטרונאוט, כך שביום בו השכבה התארגנה בקבוצות לטיול (הקבוצות לא היו לפי הכיתות, הם הורשו להתערבב, וזה טוב בעיני), המרחף שלי לא היה מודע לענין בכלל, ובסופו של דבר גילה ששובץ בקבוצה עם ילד אחד שהוא מכיר, ועוד 28 שאין לו מושג מי הם.

קצת על מסע ישראלי: זה לא ממש טיול. זה מסע אישי, קבוצתי, חברתי, שמטרתו גיבוש הזהות של בני ה-16-17 שיוצאים אליו. בכל יום חווים חוויות אחרות, כל יום מתמקד בנושא יותר רחב מהיום שקדם לו (אפשר למצוא עוד פרטים באתר של מסע ישראלי).

היום הראשון למסע הוא בנושא הזהות האישית, ״אני ועצמי״, ובד״כ כלול בו מסלול מאתגר, שמשקף לנוער שלנו את הכוחות שיש בו. אצלנו היום הזה התקיים במכתש רמון. האוטובוסים יצאו מביה״ס אחרי חצות, הגיעו למכתש לקראת הזריחה, והילדים התחילו שם את המסע שלהם, במסלול ארוך ותלול של 14 ק״מ טיפוס. את הלילה הם העבירו בשטח, עם אוכל שבישלו במקום. אין ספק שהיום הזה השיג את מטרתו: זה היה יום קשה בשביל הנער שלי. המסלול הקשה פיזית, ההבנה שהוא לא מכיר כמעט אף ילד בקבוצה שלו, השינה בחוץ, ואפילו קליטה סלולרית להתקשר הביתה ולקטר לא היתה לו. ועם כל הקשיים הללו הוא התמודד, ואפילו בהצלחה.

היום השני הוא יום ״אני והקבוצה״, ובו הוא למד להכיר קצת את חברי הקבוצה שלו, שקודם היו זרים לו לגמרי. היום השלישי מוקדש ל״אני והקהילה״, ובו הם התנדבו בבית אבות בבית שמש. את היום הרביעי, יום ״אני והעם״, הם הקדישו לירושלים – הכותל, הר הרצל, ואתרים חשובים נוספים. היום החמישי, ״אני והמדינה״, עבר עליהם בסדנאות באזור חיפה והכרמל והיום השישי, ״אני והיהדות״, היה שבת, אותה הם העבירו בקיבוץ חוקוק.

בית הספר שלנו, שממוקם (גאוגרפית ואידאולוגית) עמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ערך מעט שינויים במסלול ובתכנים, כדי שיתאימו לכולם. כך, למשל, במקום לבלות את השבת בירושלים, ביום שבו הם מתבקשים לא לנסוע כדי לא לחלל את היום הקדוש, היוד-אלפים שלנו בילו את השבת בקיבוץ מעל לכנרת, וערכו שם את הסדנאות של אותו יום. אני כותבת את זה כי היתה בעבר הרבה ביקורת על מסע ישראלי כמי שדוחף אינדוקטרינציה דתית לתכנים שמועברים בו (למשל, במאמר הזה מעתון ״הארץ״). אני לא יודעת איך זה בבתי ספר אחרים, אבל אצלנו בית הספר לקח אחריות על התכנים, וגם האתאיסט הפרטי שלי, הרגיש מאוד לאינדוקטרינציה, לא התלונן שמועברים לו תכנים לא מתאימים.

כל יום במסע מתחיל ב״מעגל בוקר״ שבו מעלים את הנושא של אותו היום, ומסתיים ב״מעגל ערב״ שבו הקבוצה דנה בחוויותיה מאותו יום ומעבדת אותן. בכל יום הילד שלי נשמע יותר מאושר, יותר נינוח, יותר במקום שלו. השיא היה ביום שישי, בו הוא התקשר אלי אחרי חצות, כולו נפעם ונרגש אחרי מעגל הסיכום של אותו יום, שיחה שארכה מעל ארבע שעות ובסיומה חברי הקבוצה חלקו את רגשותיהם כלפי הקבוצה שלהם וחבריהם החדשים, התחבקו ויצאו מחוזקים ומחוברים זה לזה. בשבת הוא התקשר אלי ואמר ״טוב לי. פשוט טוב לי״. את הדרך הארוכה חזרה הביתה, שאותה באופן נורמלי היה מעביר בהאזנה למוסיקה או לספר שאותו הוא שומע עכשיו, הוא העביר בשיחות ארוכות ומשמעותיות עם החברים החדשים שרכש לו. 

חזר הביתה נער שמח, מאושר אפילו, מחוזק, בוגר, עם החלטות חדשות שהוא קיבל לגבי עצמו, עם ידיעה שהוא אהוב ומקובל ורצוי בקרב חבריו, ועם תחושת מסוגלות אדירה. 

תודה למסע ישראלי על חויה אדירה. הוא לא ציפה ואני לא ציפיתי שהוא יהנה כל כך, ויחזור מועשר במידה כזו. 

דקירה קטנה

הפחד שלי ממחטים הוא מפורסם וידוע. כתבתי עליו כבר פעם, איך הייתי מתעלפת בכל פעם שהיו דוקרים אותי, ואיך התמודדתי עם הזריקות הרבות במהלך טיפול הפוריות, והרגשתי שזה התיקון שלי. ואז הגיעו הזריקות היום-יומיות שהייתי צריכה להזריק לעצמי לבטן לאורך ההריון עם תמרה, וחשבתי שזה התיקון שלי. להזריק לעצמי לבטן, מה יכול להיות יותר נורא מזה?

ובכן.

אף פעם, אבל באמת אף פעם, אל תתנו לעצמכם לחשוב שניצחתם את המערכת, שסידרתם את הגורל, שהצלחתם במערכה מול היקום. תמיד הוא יכול לבוא לכם בהפוכה, ולתקוע לכם אצבע בעין.

או מחט.

בעין.

כן, זה הטיפול היחיד שמקובל במקרה של קריש דם בוריד בתוך העין.

אין טיפול אחר, לא עושים טיפול אחר, אין סיבה לחשוב על טיפול אחר. כל רופא עיניים שתשאלו יאמר לכם את זה. הוא גם יוסיף שזה שום דבר, זה אפילו לא כואב, מרדימים את העין.

הרשו לי רק לומר: פחחחחחחחח (וזו לא מילה שאני משתמשת בה בקלות ראש).

זה הדבר הכי מפחיד שעשיתי אי פעם.

נכון, מרדימים את העין, עם טיפות. זה לא גורם לכך שהזריקה לא תורגש. מרגישים וזה כואב. אני לא יודעת, אולי זה היה יותר כואב בלי הטיפות המרדימות, אבל להגיד שזה לא כואב בכלל זה לא נכון.

הדבר הטוב היחיד שאני יכולה לומר על זריקות בעין הוא שעושים את זה מהר. חמש דקות ואת בחוץ. הדבר הכי רע שאני יכולה להגיד עליהן? שהן באות בסדרות, הזריקות האלה. עשית אחת וחשבת שזהו, זה מאחורייך? אז לא. יש עוד. ועוד.

אני אסיים כאמרת הזקנים: רק שנהיה בריאים.

אמא הולכת לחטיבת הביניים

הפוסט הזה נכתב ב-1 בספטמבר 2014, היום בו יונתן התחיל ללמוד בחטיבת הביניים. אני מצרפת אותו פה לטובת אמהות ואבות שלחוצים כעת כמו שאני הייתי לחוצה באותה תקופה, בגלל השינוי הגדול שעמד בפני הילד/ה שלהם.

אחרי ההתרגשות העצומה של סיום בית הספר היסודי, מסיבת סיום, תעודות הערכה, ברכות, מתנות, חיבוקים, נישוקים, נדמה שהכל דועך, נרגע ומשתתק.

הכל, חוץ מהבטן שלי.

כל חודש אוגוסט סבלתי מכאבי בטן, כאבים חזקים, מעיקים. ולא הבנתי למה.

עד שהגיע ה-1 בספטמבר. ואז הבנתי את מה שהבטן שלי הבינה הרבה קודם. אני מתה מפחד.

גם בבית הספר היסודי לא היה תמיד קל, אבל היה מוכר וידוע וחם. ידענו איך לפתור בעיות שהתעוררו. וכשלא הצלחנו לבד, ידענו למי לגשת כדי לקבל עזרה, וגם למי לא כדאי לגשת. ופה? מה זה המקום הענק הזה? אנחנו לא מכירים פה אף אחד ושום דבר! וגרוע מזה – אף אחד לא מכיר אותנו ולא יודע איזה מדהימים אנחנו…

קמנו מוקדם.

ניסינו לאכול ארוחת בוקר, לא כל כך יכולנו לבלוע. אז שתינו מים.

נסענו יחד באוטובוס, כדי להכיר את הדרך.

הגענו לבית הספר, שם היתה תלויה רשימה של כל תלמידי כיתות ז׳ והכיתות אליהן הם משובצים. אנחנו ב-ז׳4.

הלכנו לחפש את הכיתה שלנו, ואז את השירותים, ואז חזרנו לכיתה שלנו, ואז חזרנו לשירותים (מזל שכבר ידענו איפה הם).

ופתאום היה צלצול, והפסקנו להיות ״אנחנו״. הוא נכנס לכיתה, ואני נשארתי לבדי בחוץ, לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי.

חיכיתי קצת. עברתי במסדרון ליד הדלתות הסגורות של כל הכיתות שרק עכשיו הפכו לכאלה. שמעתי את המורים מציגים את עצמם. הלכתי לכיוון השני. קראתי שוב את הרשימות של ילדי כיתה ז׳ שמחולקים לכיתות החדשות שלהם. עברתי על כל השמות של ילדי הכיתה של הבן שלי. לא הכרתי אף שם. גם הוא לא. לאט לאט חילחלה לתוכי ההבנה שזהו, אין לי כבר מה לעשות שם יותר.

הסתובבתי ויצאתי מבית הספר. כיון שבאתי איתו באוטובוס, המכונית נשארה בבית ולפני עמדה הדרך הארוכה הביתה ברגל. הלכתי לאט, נשמתי לאט, מייחלת בכל כוחי שיהיה לו טוב, שהוא יהיה מאושר. שיכיר חברים חדשים. שיכירו בערכו. שיצליח בלימודים.

פתאום הטלפון שלי צפצף, ועל המסך שלי קפצה הודעה:

אין אין אין כמו ווטסאפ!

ואז משהו השתחרר לי בבטן, והיא כבר לא כל כך כאבה. פתאום יכולתי לנשום קצת יותר עמוק. פתאום הבנתי כמה הייתי לחוצה לקראת הכניסה שלו לחטיבה.