להיות אמא של ״הילד ההוא״

להיות הורה לילד "אחר", "מיוחד", "שונה", או איך שלא תקראו לזה, זה להיות כל הזמן במתח. לעמוד מאחוריו על קצות האצבעות ולנסות להציץ, לתפוס דברים לפני שהם נופלים ואירועים לפני שהם מתרחשים. למנוע אסונות קטנים וגדולים, לשמור עליו שלא יפָגע ושלא יפגע, להגן על שמו הטוב ושלא ידברו עליו מאחורי הגב. לשמור על קשרים טובים עם ההורים האחרים, עם הגננת, ואח"כ המורה, והמורות המקצועיות. לבדוק טוב טוב כל חוג לפני שאת רושמת אותו אליו, לוודא שלמדריך יש גישה מתאימה, לא נוקשה מדי וגם לא כזו שמוותרת עליו בקלות.

להיות הורה לילד אחר זה לדעת לשנות תכניות, כשמשהו שתלית בו כל כך הרבה תקוות לא מתגשם, ולעבור ל-plan B, ואח"כ plan C, ו-D, וגם כשאת גומרת את כל ה-ABC לעבור לכתב היפני, להם יש כמה אלפי אותיות, ובטח אחת התכניות שמצורפת לה אות יפנית תצליח. לשמור עליו, לאהוב אותו, להאמין בו גם כשהוא כבר מתייאש מעצמו. לדעת מתי לדחוף חזק ומתי להרפות, מתי לשנות כיוון לגמרי ומתי רק את הקצב. מתי להציע הצעה חדשה ומתי לשתוק ולתת לו ליזום. ואיך להוריד אותו בעדינות מיוזמה חדשה שהוא תולה בה תקוות משלו, ואת כבר יודעת שהסיכויים להתגשמותן קלושות.

אבל הדבר הכי חשוב בלהיות הורה לילד כזה, הוא להיות תמיד מאחוריו ומצדדיו ולחבק אותו מכל הכיוונים, שידע תמיד שיש לו לאן ליפול (כי הוא עוד יפול לא מעט), ושתמיד יתפסו אותו זרועותייך החסונות והמתורגלות, יתפסו ויחבקו. שתמיד ידע שאתם יחד מול הקשיים, יחד מול הבעיות, ויחד גם בפתרונות ובהצלחות.

זה לא פשוט להיות הורה לילד שהוא לא כמו כולם. קשה לוותר על הציפיות שלך, החלומות שחלמת עבורו, התקוות שתפרת סביבו. אבל ברגע שאת מצליחה להשתחרר מכל אלה, ולהביט בילד שלך בעיניים – לא אובייקטיביות, אף פעם לא אובייקטיביות, אבל מקבלות, מקבלות אותו בדיוק כמו שהוא, ומכירות אותו על כל רבדיו המיוחדים והמעניינים, ועם הזמן גם מתפעלות ממה שהוא וממי שהוא נהיה ומההתפתחות המרגשת והלא שגרתית שלו. זה לא פשוט, אבל ברגע שאת מצליחה להסיר ממנו את כל העטיפות החיצוניות שכרכו סביבו החלומות שלך והציפיות של הסביבה, ואת רואה את היצור הייחודי והנהדר שהולך ומתרקם מול עינייך, את יודעת שהתוצאה הסופית שווה כל צעד מייסר בדרך, כל קושי וכל דמעה. אז את מבינה שבסופו של דבר הוא יהיה בסדר, הילד המיוחד והמופלא שלך, הוא יהיה הרבה יותר מבסדר, כי הוא יהיה הכי הוא שאפשר. וזאת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לקבל ממנו ולהעניק לו, התובנה הזו, שככה בדיוק הוא נוצר להיות, ואת צריכה בעיקר לא להפריע ולסמוך עליו שילך בדרך שלו, להושיט לו יד כשצריך ולתת לו את החיבוק שלך, או הכתף שלך, או הגב שלך, או כל חלק אחר מגופך או מנפשך שיזדקק לו באותו רגע. את שם בשבילו והוא יודע את זה והמשא שלו הרבה יותר קל בזכותך.

קצת על הורות

מהרגע שנולד לנו ילד, העולם שלנו עובר הזחה. שיפט. פתאום הפוקוס, שהיה ממוקד על עצמנו, עובר לילד הזה שנמצא פה פתאום. עכשיו ה״אני״ שהיה הדבר הכי חשוב לי, הופך לשולי ופחות רלבנטי, והתינוק הקטן, היצור הזה שהגיח משום מקום (כי ברוב המקרים, אנחנו לא רואות שום קשר בין ההריון לתינוק שמופיע אחריו), הופך למרכז עולמנו.

ואז הוא גדל קצת, ואנחנו מתרגלים לחיים החדשים שלנו, כהורים, כבני אדם שיש מישהו שחשוב להם יותר מעצמם.

זה נהיה טבעי וברור מאליו, יש לך ילד, הילד חשוב, את אחריו. האהבה הזו שמציפה אותך בכל פעם שמבטך נח עליו, הרצון לשמור ולגונן עליו, הצורך לגעת בו ולחבק אותו, הם דברים שהופכים לשגרתיים.

ואז הוא גדל, הילד. ופתאום הוא נהיה בן אדם, עם רצונות משלו. יש לי פה אחת שבגיל עשרה חודשים כבר התעקשה לבחור לעצמה את הבגדים כל בוקר. אז רצונות משלו, טעם משלו, העדפות משלו. לפעמים את יכולה קצת להשפיע עליהם, על הטעמים והרצונות שלו, אבל מידת ההשפעה שלך הולכת ופוחתת ביחס הפוך לגודל שלהם.

ואת רוצה הכל בשבילם, שיהיו מאושרים, ושיצליחו, ושיהיה להם טוב, ושכל הילדים האחרים יאהבו אותם, ושיהיו תלמידים טובים, וגם ספורטיבים, ושיראו טוב, כדי שכל מי שרואה אותם מבחוץ ידע איזה ילדים מעולים שהם מבפנים.

אבל ילדי הפוסטר, שדמיינת כשהיו תינוקות, לא מתגשמים אצלך בבית. אולי הוא שמן קצת יותר מהנורמה המקובלת, אולי היא לא קולטת מספיק מהר מה שילדים אחרים קולטים בקלות, אולי יש לו נקודת חן גדולה במקום מאוד בולט שממש מפריע לך, אולי היא לא רואה טוב וצריכה משקפיים שלא כל כך מתאימים לפרצוף העדין והיפה שלה. יש כל כך הרבה אופנים בהם הם יכולים להיות לא בדיוק כמו שרצית. בשבילם, לא בשבילך! הרי את בסך הכל רוצה שיהיה להם טוב, רגשית, פיזית, חברתית, לימודית.

אבל לא, זה לא מדויק. נכון שאת רוצה שיהיה להם טוב בשביל עצם הענין שיהיה להם טוב, אבל חלק מזה הוא שיהיה לך טוב. כי אם לך יש ילדים מושלמים מהפוסטר, זה אומר משהו על מי שאת, איזה בן-אדם את, איזו אמא מעולה. אם הילד לובש חולצה מלוכלכת אומרים שאמא שלו מזניחה אותו, אם הוא רזה מדי היא לא מאכילה אותו, אם הוא לא העפרון הכי מחודד בקלמר כנראה שלא עובדים איתו בבית. הילד שלך יוצא לעולם, והוא לא מייצג רק את עצמו, הוא מייצג אותך.

ואז יש עוד שכבה של בושה או אי נעימות שמתלווה לילד שלך, שמסתובב ברחוב במצבו הפחות ממושלם. כי חוסר המושלמות שלו מרחיק אותך מהמושלמות שלך. את כבר לא מייצגת רק את עצמך, את מייצגת אותו, והוא מייצג אותך.

אני חושבת שחלק מהכבוד שאנחנו צריכים לתת לילדים שלנו, הוא לדעת להפריד בינם לבינינו. להבין שמה ומי שהם, לא משליך עלינו, לא לרע ולא לטוב (בסדר, אולי אם הוא מצטיין דיקן בטכניון, מתנדב לעבוד עם ילדים חולים, ויש לו חוזה דוגמנות בסוכנות איטליקית, זה כן משליך עליך קצת). אבל אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד ונכשלת בביולוגיה, זה לא אומר שאת לא בסדר. אם היא מסתובבת עם פירסינג באף, איפור כבד, ונכשלת בביולוגיה, ולא מרגישה שהיא יכולה לפנות לאמא שלה עם כל בעיה שהיא נתקלת בה, אז נכשלת.

התפקיד שלנו כהורים לבני עשרה הוא לתת לילדים שלנו גב. שידעו שאנחנו תמיד שם בשבילם. המסר הוא שגם אם הכל נראה שחור משחור, גם אם נכשלת בכל המקצועות בבית הספר, גם אם אף אחד מהחברים לא אוהב אותך, גם אם נקלעת לצרה שאין לך מושג איך לצאת ממנה, אנחנו פה איתך ובעדך. פה בבית אתה אהוב וחשוב ויקר. פה אוהבים אותך ותמיד יעזרו לך בכל מה שתצטרך. תמיד נעשה כל שביכולתנו כדי לתמוך בך. גם אם זה לא נעים, גם אם זה יכול לגרום לכך שאנשים אחרים יתפסו אותנו כהורים הגרועים בתבל, או יחשוף אותנו באופן שלא נעים לנו – אתה יותר חשוב מ״מה יגידו״ ומהחבר שלו ״מה יחשבו עלי״.

אם בגיל צעיר אנחנו צריכים ״לגדל״ אותם, להאכיל ולהלביש ולטפל, בגיל הבוגר יותר אנחנו צריכים ״להקטין״ קצת את עצמנו, לא לראות כל דבר דרך האגו שלנו ודרך הפריזמה המצומצמת של ״מה זה אומר עלי״, אלא פשוט להיות שם, איתם ובשבילם.

אנה טיכו (סיפור)

גבי לא אוהב ללכת לגן.

הוא רחוק. וצריך לטפס על הגבעה וזה קשה.

אבל אין ברירה. אמא אומרת שחייבים. היא צריכה ללכת לעבוד, אחותו סימה הולכת לבית ספר, אחיו אליעזר הולך לבית ספר, ואחותו יפה הולכת לגן של הבנות. יש לו עוד שני אחים, דוד ושולה. הם כבר לא גרים בבית. הם בירושלים, בפנימיה. אחרי שאבא מת, שלחו אותם ללמוד שם, כדי שלאמא יהיה יותר קל.

גבי לא אוהב ללכת לגן.

מכריחים את הילדים שם לשתות שמן קיק. גבי שונא שמן קיק. והם תמיד מסתכלים לראות שכולם שותים.

בגן מלמדים שירים בעברית. קשה לו עם עברית, יותר קל לו לדבר ערבית, כמו שהוא מדבר עם אמא שלו והאחים שלו, והשכנים בבתים מסביב.

אין הרבה צעצועים בגן. יש כמה ספרים, שאף פעם לא מרשים לו לדפדף בהם, ויש בובות, שהוא לא אוהב, ו… זהו. זה מה שיש בגן.

בבוקר אחרי שכולם מגיעים, יש ״שעת ריכוז״ עם הגננת מרים. בריכוז צריך לשבת בשקט ולהקשיב. לפעמים מה שהיא אומרת מענין. לפעמים לא. לפעמים היא מלמדת דברים, לפעמים שרים שירים. גבי תמיד מעדיף את הריכוז שלומדים בו דברים. לפעמים מרים מקריאה מהספרים של הגן. הוא כבר יודע כל מה שכתוב בהם בעל פה, אז לא אכפת לו שהוא לא יכול לגעת בהם ולהפוך את הדפים בעצמו.

אחרי הריכוז יש ״זמן משחק״. גבי משחק עם החברים שלו, אבי ואיזי. הם משחקים באוטובוס, גבי הנהג ואבי ואיזי הם הנוסעים. לפעמים הם מרשים גם לילדים אחרים להצטרף. 

אחר כך אוכלים. כל ילד מביא אוכל בשקית בד. של גבי בצבע תכלת, ורקום עליה השם שלו: גבי. הוא יודע לקרוא את השם שלו, אפילו שהוא רק בן 3. אחיו, דוד, לימד אותו, כשהוא היה בחופש מהפנימיה.

אחרי האוכל כל הילדים עומדים בשורה, והגננת מרים עוברת אחד אחד, עם כף גדולה, נותנת לכל אחד שמן קיק מהבקבוק שלה. שמן קיק זה מגעיל. ומסריח. אבל חייבים לבלוע, מי שיורק אותו היא מכריחה לבלוע עוד כף.

אחרי השמן קיק, אפשר לשחק עוד פעם.

ואחר כך מכניסים את הילדים שוב לצריף של הגן, וכל אחד מקבל ביסקויט וכוס חלב. חייבים לשתות את החלב. גבי לא אוהב חלב. הריח החם שלו מעורר בו את הרצון להקיא. אבל פעם אחת הוא הקיא, ואחר כך הבגדים שלו היו מגעילים כל היום. אף ילד לא רצה לשחק איתו. אז עכשיו הוא מתאפק ולא מקיא. שותה את החלב ורץ מהר לשתות מים קרים מהכד שבפינה. זה עוזר.

אחרי הביסקויט והחלב, הולכים הביתה. 

יש ילדים שאמא שלהם באה לקחת אותם הביתה. יש ילדים שהאחים הגדולים שלהם באים. גבי לא. גבי הולך לבד. הדרך הביתה יותר קלה מהדרך לגן: צריך רק לרדת את הגבעה, ואז שני רחובות והוא בבית. את הסמטאות של צפת גבי מכיר ממש טוב. הוא רץ הביתה וכל השכנים מחייכים אליו, מברכים אותו לשלום, כאילו הוא ילד גדול, חלק בעברית וחלק בערבית. גבי ילד גדול! כבר כמעט בן ארבע. ילד גדול שהולך לבד לגן וגם חוזר לבד מהגן. בבית אמא לפעמים כבר נמצאת, לפעמים צריך לחכות לה. הוא מחכה יחד עם אחותו יפה. יפה כבר בת כמעט חמש. לפעמים הם משחקים ולפעמים הם רבים. פעם הם עשו לאמא הפתעה וסידרו את כל הבית עד שהיא באה.

אבל היום, היום מרים הגננת אמרה לגבי לחכות. עוד לא ללכת הביתה. יש ביקור מיוחד בגן, והיא רוצה שהוא יכיר את האורחים החשובים. רק מגבי היא ביקשה לחכות. כל הילדים הלכו וגבי נשאר לחכות.

הוא חיכה וחיכה בזמן שמרים הגננת סידרה את הגן. זה לקח הרבה זמן, היא גמרה לסדר יפה יפה, וגבי ישב על הכסא האחרון בשורה, והרים רגליים בזהירות כשהיא שטפה את הרצפה. הרצפה כבר הספיקה להתייבש לגמרי ואז באו האורחים החשובים. היא יצאה מהגן לברך אותם, כמו שהיא יוצאת לפעמים בבוקר לברך אם הילדים, אם אין גשם: ״שלום ד״ר טיכו, שלום גברת טיכו״, היא אמרה להם בעברית. היא הזמינה אותם להיכנס לגן. הם באו, האיש הגדול עם המשקפיים חייך אליו מהדלת. האשה עם הריח הטוב ניגשה אליו. היא התיישבה לידו, בכסא הקטן. זה היה קצת מצחיק, אשה גדולה יושבת בכסא של ילדים קטנים. הוא חייך, והיא חשבה שהוא מחייך אליה. היא שאלה איך קוראים לו, והוא ענה ״גבי״. היא אמרה לו ״איזה עיניים יפות יש לך, גבי״. הוא לא ידע מה עונים על זה, אז הוא שתק. 

הגננת מרים אמרה לאשה ״זה הילד שסיפרתי לך עליו. הוא יתום, אללה ירחמו. האבא מת על שולחן הניתוחים בהדסה לפני כמה חודשים. האמא נשארה לבד עם שישה ילדים. הוא הכי קטן. אין לה ממה לחיות, היא עובדת בנקיון עכשיו. אני בטוחה שהיא רק תשמח אם יקחו ממנה את הנטל הזה״. 

״אצלנו בהדסה?״ האיש עם המשקפיים שגבי כמעט שכח שהוא שם הרים את הגבות שלו וזה היה קצת מצחיק. ״איזה ניתוח? בטח שמעתי על זה״. 

״מה זה משנה, אלברט?״ האשה נזפה בו. גבי אף פעם לא שמע אשה שנוזפת באיש. ועוד כזה איש, חשוב, עם משקפיים!

״צודקת״, הוא אמר, וזה היה עוד יותר מוזר.

״גבי, חמוד״, האשה היפה דיברה אליו עכשיו. אבל בו היא לא נזפה. ״יש לך צעצועים בבית?״

״לא, אבל אני עוזר לאמא לנקות״, הוא ענה לה.

״איזה ילד טוב אתה!״ היא חייכה אליו. ״וספרים, יש בבית?״

״ספרים יש בבית הכנסת״, הוא ענה לה, גאה שהוא יודע את התשובה הנכונה. ״ובגן!״ הוסיף בחופזה, כשראה פתאום את הגבות של הגננת מרים מתחברות.

האשה הביטה באיש עם המשקפיים, והוא הביט בה.

״אתה אוהב ספרים?״ היא שאלה אותו.

״מאוד!״ הוא אמר לה. הוא רצה להגיד לה שאף פעם לא מרשים לו לגעת בספרים בגן, שרק לילדים הגדולים מרשים, אבל פחד מהגננת מרים, שאולי לא תשמח שהוא מלשין.

״אתה יודע, גבי, לי קוראים אנה. אני ציירת. אתה יודע מה זה ציירת?״

הוא הנהן, קצת מתבייש. הוא חושב שהוא יודע, אבל לא בטוח, ואם עכשיו היא תשאל אותו מה זה, והוא לא ידע, הגננת מרים בטוח תכעס עליו.

״ציירת זו מישהי שמציירת ציורים. זאת העבודה שלי״.

גבי הסתכל עליה, לא מבין לגמרי: ״כל היום את מציירת ציורים?״

״כן״

״ומי מנקה? ומבשל? ומסדר? ומכבס?״

היא חייכה חיוך גדול. ״יש לי את סעידה, היא מנקה ומבשלת ומכבסת״.

״ואת כל היום מציירת ציורים?״ הוא רצה להיות בטוח.
״כן״

״וכשנמאס לך לצייר?״

״כשנמאס לי לצייר אני קוראת ספרים״.

״ספרים?״

״אצלי בבית יש הרבה ספרים. והרבה צעצועים. ולפעמים, כשאני גומרת לצייר, קצת משעמם לי, ואני מחפשת מישהו לשחק איתו. אולי אתה רוצה לבוא אלי הביתה ולשחק איתי?״

גבי לא הבין כלום. ״אין לך ילדים?״

היא כבר לא חייכה. ״לא״.

״למה?״

״אני לא יודעת למה, גבי. אבל אני מאוד רוצה ילד. אתה רוצה לבוא ולהיות הילד שלי?״

הוא הסתכל עליה. היא מאוד יפה. ומריחה טוב. ויש לה ספרים בבית. ואין לה ילדים.

״איפה את גרה?״ אולי הוא יכול לבוא אליה רק לקצת, לשחק איתה, ואז ללכת חזרה הביתה.

״בירושלים״. בירושלים נמצאים האחים שלו, בפנימיה. בירושלים אבא מת כשעשו לו ניתוח. זה רחוק. אי אפשר ללכת לשם רק לקצת. דוד ושולה באים רק בחגים כשיש להם חופשה של כמה ימים. 

ליתר בטחון, הוא שואל אותה: ״יש לך צעצועים בבית?״

״כן. הרבה. יש לי רכבת צעצוע, וקוביות שאפשר לבנות בהן מה שרוצים, אופניים, ובובות״.

״אופניים?״ אח שלו אליעזר עובד כל יום אחרי הצהרים במכולת כדי לחסוך כסף ולקנות לו אופניים. הוא אומר שעכשיו כשהוא בר מצוה הוא צריך אופניים כדי שיוכל לנסוע לכל מיני מקומות.

״כן, יש לי גם אופניים.״

״בגודל שלי?״

״בגודל שלך. עם שלושה גלגלים ופעמון.״

פעמון… הוא יוכל לנסוע באופניים ולצלצל בפעמון, וכולם ידעו שהנה גבי מגיע על האופניים שלו!

הדלת נפתחת פתאום, ברעש גדול. בפתח עומדת אמא. 

אמא שלו, עם המטפחת על הראש, בבגדים שאיתם היא הולכת לעבוד, כפכפים לרגליה, למרות שחורף וגשם, והעיניים שלה… העיניים שלה רושפות.

״אמא!״ גבי רץ אליה ומחבק אותה. ״אמא, לאשה הזו אין ילדים. היא רוצה שאני אבוא לשחק איתה. את מרשה? יש לה אופניים, אמא! עם פעמון! בירושלים!״

אמא מחבקת אותו חזק. כמעט חזק מדי.

״מה קורה פה?״ היא שואלת את הגננת מרים, בערבית.

״זה שום דבר, באמת, בואי תכירי את דוקטור טיכו, הוא רופא עיניים מפורסם מירושלים. וזאת אשתו, הציירת אנה טיכו״.

״טיכו בתחת שלי!״ אמא כועסת. ״למה הילד שלי פה לבד איתכם? מה זה לבוא לשחק איתה?״

״תראי, מרגלית, זה…״, פתאום היא מזדקפת ״זה טוב בשביל גבי שלנו! הם יוכלו לתת לו כל מה שחסר לו בבית…״

״הוא לא שלנו, הוא שלי!״ אמא צועקת. ״ולא חסר לו כלום! יש לו כל מה שהוא צריך!״

״כן?״ מתריסה מולה מרים הגננת, ״את יודעת שאתמול הוא איבד את הבננה ששלחת איתו? את יודעת שלא היה לו מה לאכול? כמה הוא בכה?״

הוא בכה כי הוא התבייש שאיבד את הבננה, לא בגלל שהיה רעב. 

טוב, גם קצת בגלל שהיה רעב.

גבי לא יכול להסתכל על אמא עכשיו, אז הוא משפיל את עיניו, אל הנעליים שלו, ומגלה בהן עוד חור. הוא לא יראה אותו לאמא, כי בפעם הקודמת שהוא הראה לה חור בנעל, היא לקחה אותה לסנדלר לתיקון, ואחר כך היה רק מרק עדשים שלושה ימים, כי סנדלר זה יקר. 

״זה לא מעניין אותי!״, קולה של אמא רועם. ״שלא תעיזי להתערב לי בחיים!״

״גברת כהן״, מנסה האיש עם המשקפיים להתערב בשיחה, בעברית, כאילו הוא לא מבין שיש פה מלחמה בין שתי הנשים הכי חזקות בעולם, ״אני יכול לעזור למצב שלך. אני אתן לך כסף שיהיה לך יותר קל לגדל את שאר הילדים שלך. יש לך עוד חמישה ילדים, נכון?״

״יהיה לך הרבה יותר קל, מרגלית״, הגננת מרים מנסה בטון מתחנן. ״יהיה לך פה אחד פחות להאכיל. אולי הילדים יוכלו לחזור מהפנימיה. אולי תוכלי לעבוד פחות קשה. יהיה לך יותר זמן לשאר הילדים. וכסף! ותראי את גבי! הוא כזה ילד חכם. הוא מדבר כמו ילד בן 8, לא כמו בן 4. אצלם יהיו לו כל האפשרויות! הם ישלחו אותו ללמוד. יקחו אותו לאירופה. הוא עוד יהיה רופא עיניים מפורסם כמו דוקטור טיכו…״

״בשום אופן לא!״ אמא מצמידה אותו אליה יותר חזק עוד מקודם. גבי לא מעז להגיד לה שזה חזק מדי. ״אני הולכת מפה. ואני לא רוצה לשמוע יותר בחיים, בחיים, שהבאת לפה אנשים שיקחו את הילדים שלי, שמעת? אני אלך לרבי. אני אדבר עם מי שצריך. המשפחה שלי תדע מה לעשות!״.

״נו, ראינו את המשפחה שלך, איך היא יודעת מה לעשות״, אומרת מרים הגננת, והקול שלה כבר לא מתחנן, הוא מריר. ״לעזור לך להתפרנס, אשה לבד עם שישה ילדים, הם לא עוזרים. ועד שבא מישהו שכן רוצה לעזור…״

את המשך המשפט גבי לא שמע, כי אמא תפסה אותו חזק ורצה איתו את כל הירידה, עד הרחוב שבו גרו. עם כל צעד שלה הטלטל כל הגוף שלו, בום, בום, בום. או שאולי זה היה הלב שלו שדפק כל כך חזק. 

רק כשהגיעו הביתה, הוא הצליח להגיד לה שהם שכחו בגן את תיק האוכל שלו, מהבד, בצבע תכלת.

עד יומו האחרון הוא לא סלח לה.

גלוק (סיפור)

לטליה תמיד יש סיפורים מרהיבים, עתירי עוצמה ותושיה, שמתארים את הרפתקאותיה בעולם. איך תפסה מרגל בבודפשט, איך רדפה אחרי מחבלים בפראג, איך הקימה רשת מודיעים בהלסינקי. אפילו השמות של המקומות שהיתה בהם נשמעים למירי אקזוטיים, שלא לדבר על הפעולות שביצעה, התהילה שנפלה בחלקה, האנשים החשובים שפגשה.

טליה הולכת עם נעליים שקצותיהן מחודדים, מכנסיים ארוכים וחגורה, חולצה וז׳קט. תמיד ז׳קט. פעם, ברגע של קירבה, מירי העזה ושאלה אותה למה היא לובשת ז׳קט גם בקיץ. נכון שבמשרד ממוזג, אבל עדיין, בחוץ 32 מעלות, אוגוסט בתל אביב. לא מזג האויר המקובל לז׳קט. טליה חייכה חיוך מסתורי, הביטה ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא רואה אותן, ואז הרימה את שולי הז׳קט שלה וחשפה מתחתיו אקדח. אקדח! 

״זה הגלוק שלי״, היא אמרה בטון חשאי. 

״גלוק?״ מירי לא שמעה את המילה הזו אף פעם. 

״זה האקדח שלי מהשירות. פשוט, מאז, אני לא יכולה להסתובב בלעדיו. אני מרגישה ערומה כשהוא לא עלי״, היא צוחקת.

מירי לא יכולה לדמיין לעצמה איך זה להסתובב כל היום עם אקדח בחגורה.

״עם האקדח הזה עצרתי את חבר הפרלמנט בפריז״, טליה מספרת למירי,  וממשיכה בסיפור ארוך ומפותל שכולל מרדף, העמדת פנים שהיא חברת פרלמנט בעצמה, התגברות על שני שומרי הראש שלו בכמה מהלכי קרב מגע מבריקים, והוצאת הודאה מחבר הפרלמנט הצרפתי.

ביום אחר, היא מספרת לה סיפור דומה, אבל שם חבר הפרלמנט הוא שוודי. למירי לא אכפת, היא מניחה שעם כל כך הרבה פעולות נועזות שטליה ביצעה, בטח יש חפיפות בין מקרים, או שהיא מתבלבלת בפרטים שלהם, היו כל כך הרבה כאלה.

מירי יודעת שגם שירה, שעובדת בקומה שלהן, במשרד החקירות ממול, ושלפעמים הן פוגשות במזנון למטה כשהן קונות ארוחת צהרים, עבדה בשירות הבטחון. טליה סיפרה לה פעם שהן עבדו יחד. אבל טליה ושירה לא מדברות על עברן המשותף, לפחות לא ליד מירי. הן מחליפות חיוכים מזויפים קצת, ״הי מ׳ניינים״, ועוברות אחת את השניה כמו שתי ספינות באוקיינוס. זה משפט שהיא קראה פעם באיזה ספר, והתמונה של שתי ספינות שחולפות זו על פני זו בדממה מלאת הוד באוקיינוס, נצרבה לה בראש ועולה בכל פעם שהיא רואה את ה״מ׳ניינים״ של טליה ושירה.

אבל טליה ומירי חברות טובות. הן עובדות ביחד כל יום, כל היום, במשרד היפה במגדל. שתיהן עורכות דין אבל הן מטפלות בתיקים שונים. מדי פעם, טליה מציעה שיפגשו גם בערב, ילכו לאכול יחד אחרי העבודה, או לסרט. מירי תמיד מסכימה, מה עוד יש לה לעשות? זה לא שהחיים שלה מלאי ריגושים והרפתקאות כמו של טליה. טליה שופעת סיפורים ואירועים: תמיד קורים לה דברים, תמיד אנשים פונים אליה לעזרה, ותמיד היא מצליחה לטפל בכל הבעיות. בעבודה לפעמים היא צריכה את העזרה של מירי לפתור דברים מסובכים, אבל זה כי הראש של מירי פנוי לענייני עבודה, והראש של טליה מלא בבעיות של אנשים אחרים שהיא עוזרת להם מחוץ לעבודה. או כאלה שעזרה להם בעבר והם ממשיכים להיות תלויים בטוב ליבה וחוכמתה גם עכשיו.

לפעמים טליה מבקשת ממירי הלוואה, כשבדיוק נגמר לה הכסף לארוחת צהרים במזנון כי נתנה לנזקקים באותו בוקר ועוד לא הספיקה להוציא מהכספומט, ומירי תמיד נותנת בשמחה. זו הדרך שלה לעזור לאנשים האלה, גם אם בעקיפין. היא שמחה להיות חלק ממפעל החסד של טליה.

יום אחד, כשטליה היתה בפגישות מחוץ למשרד, מירי ירדה לבד למזנון לקנות את ארוחת הצהרים שלה. בלובי של הקומה, בעודה מחכה למעלית, היא ראתה את שירה מגיעה, והחליטה שזו הזדמנות טובה להתקרב קצת לשירה. בכל זאת, חברה של טליה מהשירות, אולי גם לה יהיו הרפתקאות מעניינות וחיים מרגשים לספר עליהם. שירה שיתפה פעולה, חייכה למירי, שהציגה את עצמה כ״חברה של טליה״, ואפילו לחצה את ידה. אבל כשמירי שאלה את שירה אם גם היא השתתפה בפעולה בבוקרשט, שירה נראתה מבולבלת: ״מה זאת אומרת, איך את יודעת על מה שעשיתי ב…״ ועצרה. ממש היה ניתן לראות איך היא סוגרת את הפה שלה בכח. ״אסור לדבר על הדברים האלה, את יודעת?״ היא אמרה בשקט. מירי מיד נסוגה ואמרה שהיא מצטערת, פשוט היא יודעת מטליה שהיתה אחראית שם ש… ולא המשיכה, כדי ששירה תדע שהיא יודעת לשמור סוד. זה לא עזר לפטור את שירה מהבלבול: ״טליה? אחראית? היא הרי…״ ועצרה את עצמה. שוב. מירי הבינה מיד ששירה מתביישת קצת, כנראה בכך שטליה היתה בכירה ממנה ונועזת ממנה, ושאין טעם להרחיב בנושא הזה. היא מיד עברה לדבר על התוספות החדשות שמציעים במזנון ליד השניצל. זה לא ממש עזר, שירה עדיין נראתה מבולבלת.

כשמירי ניסתה להגיד על זה משהו לטליה, היא נדרכה: ״מה? מה אמרת לה? למה? את לא יודעת שאלה דברים נורא סודיים?? אסור לדבר על זה!״. מירי הנזופה התנחמה בכך שלמרות ש״אסור לדבר על זה״, טליה לא חסכה ממנה סיפורים ופרטים על המבצעים הסודיים כל כך, וזה רק מראה לאיזו חברה טובה היא מחשיבה אותה.

מירי היתה גאה להיות חברה של טליה, האמיצה, הגיבורה, הלוחמת הנועזת, שהאצילה עליה מעט מהילתה וגרמה גם למירי להרגיש חשובה ומוצלחת. אם מישהי כמו טליה מוצאת בה ענין, יכול להיות שגם בה יש מהניצוץ הזה, של האנשים המיוחדים והמרתקים, כמו טליה.

זה קרה בערב אחד, בסוף החורף, כשטליה ומירי נשארו במשרד עד מאוחר. לשתיהן היו פרויקטים גדולים שהיו צריכות להתקדם בהם, ולשתיהן היו יכולות לעזור עוד כמה שעות נוספות לקראת המשכורת. טליה הציעה שיעבדו עד מאוחר, ואז ילכו יחד לאכול ארוחת ערב במסעדה החדשה שנפתחה בבנין הסמוך, וכל העיתונים הנחשבים כבר כתבו עליה ביקורות מרהיבות. ״זה לא יתכן שרק אנחנו, שעובדות פה ממש צמוד למסעדה הזו, עוד לא ביקרנו בה! את יודעת כבר לכמה אנשים הייתי צריכה לבלף ולספר שברור שאכלתי שם כבר? אבל אני צריכה פרטים יותר מדויקים, שמות של מנות ותיאורים של קינוחים, כדי להישמע יותר אמינה. אני מזמינה לנו מקומות לתשע וחצי בערב״.  למירי זה נשמע קצת תמוה, למה לספר שאכלת במסעדה שלא היית בה? למה זה טוב? אבל היא הניחה שלטליה יש את הסיבות שלה והחליטה לא לשאול אותה על כך, כי זה רק יגרום לטליה להתעצבן שהיא לא מבינה ויתחיל את כל הערב ברגל שמאל.

המשרד הגדול היה ברובו חשוך, רק במשרדים של טליה ומירי דלקו אורות, ובמסדרון שחיבר אותם היה אור עמום. היה מוזר לעבור בלובי החשוך בכל פעם שרצתה למלא כוס מים מהמכשיר, אבל זה היה מוזר-מעניין, מוזר-מיוחד, לא מוזר-רע.

עד שנכנסו שלושת הבחורים.

שלושתם בבגדים שחורים, עם כובעי גרב שחורים שמכסים את פניהם, כמו בסרטים. בידו של אחד מהם היתה סכין. בידו של השני היתה שרשרת ברזל. השלישי בא בידיים ריקות, אבל נראה היה שהוא המפקד שלהם, או איך שזה לא נקרא אצל פושעים. ״תראו מה יש פה!״ הוא אמר כשראה את מירי בלובי החשוך, ובידה כוס מים. ״חשבנו שיהיה ריק, אבל לא, יש הפתעות בחיים!״.

מירי עשתה את עצמה לא מבינה ״אפשר לעזור לכם?״

״כבר עזרתם מספיק, מותק. המשרד הזה הרס לאח שלי את החיים, עכשיו אני בא להרוס אותו בחזרה.״

״אני… אני לא מבינה על מה אתה מדבר״

״אני מדבר על זה שבגללכם אח שלי יושב עכשיו בכלא לעשר שנים! בגללכם! עורכדינים מלוכלכים שיושבים במגדל ומכניסים לכלא אנשים שרק רוצים להתפרנס בשקט!״.

מירי מביטה בו ולא עונה. היא לגמרי רגועה. ידה האוחזת בכוס המלאה מים לא רועדת אפילו טיפה. טליה פה, טליה תטפל בעניינים. כאילו שמעה אותה, נשמעת קריאה מהחדר של טליה: ״מירי?״

״אני פה״ מירי עונה.

״איפה פה?״

״פה בלובי. יש כאן בעיה קטנה״.

הפושעים לא זזים ממקומם. מירי שומעת את צעדיה של טליה מתקרבים, בנעליים המחודדות.

״מה קרה? התקלקלה המכונה?״ טליה אומרת, ונעצרת כשהיא רואה את שלושת לובשי השחור. למירי נדמה שהיא מחווירה קצת, אבל היא בטח טועה. זו התאורה. טליה אשה חזקה ונועזת. היא לא נבהלת בקלות.

״שלום גם לך!״ צוהל מפקד הפושעים. ״לא תיארתי לעצמי שנמצא אותך פה, הבת-זונה הראשית״.

טליה עומדת, קפואה במקום. מירי לא ממש מבינה מה קורה. האם היא מתכננת את הפעולה הבאה שלה? מתלבטת איך הכי נכון להמשיך? איך תתנפל עליהם כמו שהתנפלה על המחבלים בשדה התעופה בליון? או כמו שחיסלה את המרגלים בשגרירות בורשה?

״זאת היא״, מסביר רב-הפושעים לשני חבריו. ״בגללה אח שלי בכלא! היא לא טיפלה טוב בתיק שלו, לא זימנה חצי מהעדים שרצו להעיד לטובתו, לא ידעה בכלל על האליבי שלו! הכל בגללה!״

שני החברים שלו מביטים בטליה במבט לא ידידותי בעליל. ״אז אולי נתחיל ממנה?״ מציע אחד מהם. השני מתקרב לטליה. צעד אחד. היא לא זזה. לא מתקיפה אותו. לא אומרת כלום. קפואה במקום.

מירי מנסה להזכיר לה: ״טליה, הגלוק!״

טליה אפילו לא שולחת ידה אל מתחת לז׳קט.

אולי היא חושבת על מהלך בקרב מגע, לא רוצה להתחיל פה עם נשק חם, עוברת מחשבה בראשה של מירי. היד שלה, עם כוס המים, מתחילה קצת לרעוד. משהו פה לא בסדר. היא תוהה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לעזור לטליה. מסתכלת ימינה, אין שם כלום חוץ ממתג החשמל. מסתכלת שמאלה. רק מטף כיבוי אש. שלושת לובשי השחורים מרוכזים בטליה, אף אחד לא שם לב למירי. בבת אחת, היא מדליקה את כל האורות בלובי. האורות חזקים, כולם מסתנוורים חוץ ממנה, שעצמה את העיניים בזמן. בשניה הזו, שהם ממצמצים, היא שולפת את מטף כיבוי האש מהמתקן שלו, כמו שלמדו בהדרכת כיבוי האש שנערכה לפני חודשיים, ואסור היה להיעדר ממנה, ומתחילה להתיז קצף על הפנים של הפושעים, שבדיוק פקחו עיניים. כנראה שהקצף צורב, כי הם מכסים את עיניהם בידיים ונסוגים אחורה. 

״תתקשרי למשטרה!״ מירי פוקדת על טליה, ולרגע נבהלת מעצמה, שהעזה לתת לטליה הוראה. טליה לא זזה. שתי הידיים של מירי תפוסות במטף, היא לא יכולה גם להתקשר תוך כדי שהיא מתיזה על הפושעים. היא מתחילה לצעוק ״משטרה! משטרה!״ ושלושת הגברים בורחים מהמשרד. 

מירי לא מאמינה שזה קורה לה. הם ברחו! היא הבריחה אותם! בעצמה!

״הצלחנו!״ היא קוראת לעברה של טליה, שעדיין לא עונה. מירי מסתכלת עליה, עכשיו באור, ורואה את הכתם הרטוב במורד מכנסיה הבהירים של טליה, שמוביל אל השלולית הקטנה של שתן שהיא עומדת בתוכה. 

למחרת בבוקר, כשמירי מגיעה לעבודה, היא שומעת את טליה מספרת לפקידת הקבלה איך הניסה את הפושעים שרצו לשדוד את המשרד. הגלוק היה מונח, חשוף, על דלפק הקבלה. טליה לא לבשה ז׳קט היום.

יותר הן לא ירדו לאכול צהרים יחד במזנון.

פופיקים (סיפור)

בהתחלה, זה נראה כמו תקלה. בחלק מהמכשירים, אצל חלק מהאנשים, טביעת האצבע לא עבדה. לא זיהתה אותם. האנשים הטכניים אמרו שכנראה טביעות האצבעות של אותם אנשים לא נלקחו כמו שצריך, והן חלקיות, אבל ככל שהתופעה התרחבה, הטיעון הזה הפך לפחות הגיוני.

הראשונים שגילו את התקלה הזו היו מתפעלי המכשירים בשדה התעופה, אלה שדורשים טביעות אצבע. אחר כך גם המשטרה התחילה לגמגם שהיא מתקשה בזיהוי חשודים לפי טביעות האצבעות שנלקחו. טלפונים שזיהו את בעליהם לפי טביעת האצבע שלהם, ומכשירים אלקטרוניים אחרים, סירבו להיפתח.

הרוסים היו אלה שעלו על הבעיה: טביעות האצבע שלנו משתנות, נמחקות, משתפשפות – משהו קורה להן, והן הופכות לפחות ופחות אינדיבידואליות, מאבדות את היכולת שלהן להבחין בין בני אדם שונים. מאות ואלפי מאמרים נכתבו על אובדן הייחודיות שלנו, כיצד אנחנו הופכים לאחד מההמון, איך דבר כבר לא מאפיין אותנו, אנחנו עדר של בהמות שהולכות באותו קצב, לאותו כיוון, באותה צורה. 

הסינים, כמובן, נכנסו מיד לפעולה, והוציאו לשוק שלל מכשירים שמזהים את טביעת העין של המשתמש בהם. אי אפשר בכלל להעריך את הסכומים שהוצאו על החלפת כלל המכשירים שבדקו קודם טביעות אצבע, ועכשיו הוחלפו כך שיהיו מסוגלים לבדוק ולזהות אנשים לפי טביעות עין.

לקח קצת פחות משנה, עד שאותו תהליך שקרה לטביעות האצבעות התרחש גם עם טביעות העין: ההבדלים בין בני האדם, שהיו חדים וברורים כמה חודשים קודם לכן, כמו שויפו ונעלמו לאיטם. לאיטם זה מונח יחסי; בשביל החברות והארגונים שהוציאו מאות מליונים על המכשור החדש, השימושיות שלו נעלמה מאוד מהר.

מעבדות ברחבי העולם החלו לחפש זיהוי ביומטרי אחר, שיהיה מדויק וידע להבחין בין אנשים שונים. ניסו לבדוק את טביעת האף, ציפורני הבהונות, מבנה המרפק, צורת צמיחת השיער על הקרקפת. אבל אף אחד מהם לא הצליח להיות מזהה חד-חד-ערכי כמו שנהגו פעם להתייחס לטביעות אצבע, וגם אותם חלקי גוף שנראו מבטיחים בהתחלה, הלכו ואיבדו מייחודיותם כעבור חודשים בודדים של מחקר ופיתוח.

בסופו של דבר נותר זיהוי ביומטרי אחד שייחודו נשמר: הטבור. מדענים בפינלנד גילו שצורתו הפנימית של הטבור האנושי היא ייחודית ומאפיינת כל אדם בצורה שונה. חברת הייטק מהונג קונג הצליחה לפתח מכשיר שמצלם את החלק הפנימי של הטבור ומזהה לפיו את האדם לו הוא שייך, באופן חד משמעי וברור.

השינוי הזה מחזיק מעמד כבר שלוש שנים וחצי. טביעת הטבור, מסתבר, לא דוהה. ארגונים ומוסדות החליפו את הזיהוי הביומטרי שלהם, מטביעות אצבע לטביעות עין לטביעות טבוריות. יחד עם המכשור החדש, נכנסו לשוק גם מגוון רחב של מוצרים אחרים, כמו חולצות עם פתח מיוחד שניתן לצלם דרכו את הטבור בכניסה למקומות שדורשים זאת, או כשהבד באזור הטבור יותר שקוף ומאפשר לצלם דרכו. תרבויות שדרשו קודם לבוש צנוע באופן קיצוני, התפשרו ואיפשרו פתח כזה אפילו בבורקה, הבגד החסוד מכולם. כמובן שבתרבויות שעומדות בצד השני של הרצף, אלה המגדירות עצמן חופשיות וחפות מהגבלות, קמה צעקה על הצורך לחשוף איבר אינטימי כמו הטבור למכשירי הזיהוי, הצורך להזדהות מול מכשירים ומול העולם, והסיסמאות ״הטבור הוא אסור״ ו״הפופיק שלי ברשותי״ הפכו לכתובות הגרפיטי הנפוצות ביותר בחוצות הערים הגדולות. פירסינג בטבור הפך לטאבו, ביקיני וחולצות בטן לאופנת עבר נושנה ולא תקינה פוליטית. אבנטים הם הצעקה החדשה, אנשים בעולם המערבי מקפידים לכסות היטב היטב את טבורם, כדי שיהיה ברור שהם לא מאפשרים לאף אחד לזהות מי הם ומה הייחודיות שלהם. פעולות שדורשות הזדהות חד-חד-ערכית, כמו זיהוי ביומטרי בשדה התעופה, הפכו מוקצות, ואנשים מתהדרים בכך שהם לא יוצאים מגבולות מדינתם, כדי שאף אחד לא ידע מה באמת נמצא להם בטבור. סוגרים את חשבונות הבנק שלהם, כי הטבור שלהם לא יחשף לעינו הבוחנת של הבנק שהם בחרו. האנשים המתקדמים באמת, בוחרים שלא להשתמש באף שירות דיגיטלי שעלול בשלב כלשהו לבקש פרטים מזהים עליהם. הם לא נכנסים לאתרי אינטרנט הידועים לשמצה ברעבונם לנתונים אישיים, לא משתמשים בכרטיסי אשראי, ועברו להשתמש בטלפונים סלולריים מהדור הישן, אלו עם הלחצנים, שלא יודעים לתת דבר מלבד חיוג למספרי טלפון. המהדרים, ויתרו כליל על הטלפון הסלולרי שלהם. בשביל מה צריך עוד מספר שיזהה אותם? חברות הטלפוניה הישנות זכו לעדנה מחודשת, ומתקינות מאות קוי טלפון ביתיים מדי יום, וכך גם אנטנות טלויזיה, מוצר שרבים חשבו שפס מהעולם, והפך ללהיט. מכשירי הרדיו הפכו לידידיהם של הנאורים, אלה שאינם מוכנים להשתמש בשירותים דיגיטליים כדי לצרוך מידע. המחזה של אנשים צעירים, מזוקנים, צועדים ברחובות הערים כשהרדיו-טרנזיסטור שלהם תחוב באבנטם, כבר הפך לשגור ברחבי העולם המערבי.

המהפכה המשיכה בשלה: ככל שאתה נאור יותר, מתקדם יותר, מודע יותר, תשתמש פחות ופחות באמצעים דיגיטליים שיאפשרו את זיהוייך ויגלו מי אתה. אם קודם אנשים רצו שיבחינו בייחודיות שלהם, במי הם באמת, בכמה הם שונים מזולתם, היום אנשים מעדיפים לשמור את זהותם הייחודית בסוד. גם אם המחיר הוא התנתקות מהציביליזציה והקידמה.

בהתחלה, מכשירים בעלי זיהוי ביומטרי הפכו ללא-PC. לאחר מכן, הוצאו מהקונצנזוס מכשירים שמשתמשים בזיהוי כלשהו. הרי אפילו סיסמא אלפאנומרית מגלה טפח מנפשו של האדם. בשלב הבא, הפך מוקצה כל מכשיר שמשתמש ברשת האלחוטית. או באינטרנט. או בחשמל. הכי נאור זה לגור באוהל או שוחה כחלק מקהילת נאורים אחרים, שאינם משתמשים בטכנולוגיה שיכולה להגדיר אותך כאחד מהעדר.

ולרעות כבשים.

הסיפור על יונתן והמתמטיקה

הרשו לי לספר לכם את הסיפור של יונתן והמתמטיקה. זהו סיפור עגום וכואב, אבל עם סוף אופטימי, אז אם אתם רכי לבב, זה הזמן לעבור לפוסט הבא במסך שלכם.

אז יונתן. יונתן הוא ילד לא טיפש, ותמיד אהב מתמטיקה. עד שהגיע לכיתה י׳, ושם פגש את אחת המפלצות הדוחות ביקום. מפלצת שהתחפשה למורה צעירה וחביבה למתמטיקה. מפלצת שהיתה נחמדה וחיננית וחייכנית, במיוחד כשקיבל ציון מצוין במבחן הראשון בשנה, ופתאום במבחן השני נתנה לו 0. 0 עגול. הילד היה כל כך המום מה-0, שבאותו יום הגענו לחדר מיון עם דימום מאסיבי מהאף. הקשר בין השניים הוא לא מקרי. אמרתי לו – לא נורא, חמוד, תיגש למורה הנחמדה (אז עוד לא ידעתי שהיא מפלצת) ותשאל אותה איך אתה יכול לתקן את המבחן. הוא ניגש אליה, וקיבל תאריך למועד ב׳. למד ולמד והלך למבחן. אתם יודעים כמה הוא קיבל במבחן מועד ב׳? 0. עכשיו זה כבר נראה לי מוזר, שילד שסיים את השנה שעברה עם 90 במתמטיקה מתחיל שנה עם שני אפסים.

ניגשתי עם המבחן לכמה חברות שלי, מורות למתמטיקה. הן אמרו לי ככה:
א. אף פעם לא נותנים לילד 0. בטח לא במבחנים הראשונים בשנה. תמיד יש על מה לתת כמה נקודות. אפילו 20 יותר טוב מ-0.
ב. יש במבחן 2 שאלות: על אחת הוא ענה נכון, לפי הדרך שמלמדים בכיתה, אבל בשורה האחרונה התבלבל לו מינוס ופלוס, והתשובה הסופית היתה שגויה. על השאלה השניה הוא ענה בדרך מקורית משלו, שלא למדו בכיתה, אבל מראה את ההבנה שלו את החומר. הגיע לתשובה הנכונה. המורה לא יכולה לא לתת נקודות על אף אחת מהשאלות: או שהיא מכבדת את הדרך, או שהיא מכבדת את התוצאה הסופית.

מפה לשם, דיברתי עם המורה-המפלצת, ביקשתי ממנה שתדבר עם הילד, שתבדוק איתו אולי יש משהו ספציפי שהוא לא מבין, או שמפריע לו. הבטיחה לי שתדבר איתו. לא קרה. דיברתי שוב, הסברתי, ניסיתי. לא קרה, ולהפך, היא הסבירה לי שהיא מתכוונת להוריד אותו ל-3 יחידות כי זה כל מה שהוא מסוגל.

חשבתי שאולי אני לא מבינה, או לא מעריכה נכון את המצב. אולי אני לא אובייקטיבית. לקחתי את הילד שלי לאבחון מיוחד למתמטיקה, אצל אחת המומחיות הגדולות בתחום. במבחן של יכולות מתמטיות, יונתן הוכרז כ״בעל חשיבה מופשטת בלתי מילולית (=מתמטית) גבוהה באופן משמעותי מגבולות הנורמה״. המבחן שלו הציב אותו באחוזון 94. כשהראיתי לה את המבחנים שלו מבית הספר, המומחית נדהמה. היא אמרה שאסור לה להביע ביקורת מפורשת על מורים בבית הספר, אבל כזה דבר היא עוד לא ראתה.

עם הכעס שלי והמבחנים של יונתן, הגעתי לרכזת השכבה, לרכז המתמטיקה, למנהל ביה״ס. המורה ננזפה. עכשיו הוא התחיל לקבל 40-ים. הילד גמר את השנה עם נכשל במתמטיקה והערכה עצמית מתחת ל-0. היו עוד שלוש אפיזודות של דימום מאסיבי מהאף עד כדי חדר מיון, כולן בימים שלפני בחינה במתמטיקה או ביום הבחינה עצמו.

כשהתחילה כיתה י״א, יונתן ניגש למבחן המיון של ההקבצות במתמטיקה, וקיבל ציון שמשייך אותו ל-4 יחידות. זה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לו, כי הוא שובץ בכיתתה של המורה-המלאך. בניגוד למפלצת, המלאך לא עשתה פרצופים מתנחמדים. היא היתה ישירה וכנה. היא הסבירה את החומר בצורה נגישה, ו״כשמישהו לא מבין, היא תמיד מצליחה להסביר את אותו חומר בצורה אחרת, עד שכולם מבינים״. הכי קנה אותו היחס המקסים שלה לחבר טוב שלו, שיש לו מגבלות משלו.

יונתן לא הפך לתלמיד מצטיין במתמטיקה, למרות המורה המעולה שקיבל ולמרות היכולות הגבוהות שלו. הטראומה מהשנה הקודמת נשארה. אבל המורה המלאך לא התייחסה אליו בצורה מגעילה בגלל הציונים שלו. המורה המלאך הזמינה אותו לשיחה, עשתה מאמץ להכיר אותו וביקשה ממנו לספר לה על תחומי הענין שלו, מה הוא עושה בשעות הפנאי, מה חשוב לו . היא הראתה לו כמה היא מתרשמת מאישיותו ומיכולותיו, וכמה הציונים שלו במתמטיקה הם לא מה שקובע את מה שהיא חושבת עליו. הציונים שלו עלו מ-20, ל-30, ל-40, ל-50.

ושם הם נעצרו.

המורה המלאך לא העלתה בכלל את האפשרות להוריד את יונתן ל-3 יחידות, אפשרות שכשאני העליתי, בעדינות, הוא דחה מכל וכל. המורה המלאך הציעה לבדוק איזה התאמות יונתן צריך ולא מקבל.

האבחון הפסיכודידקטי שיונתן עשה, אמר שמגיעות לו התאמות בגלל הבעיות האובייקטיביות שיש לו: הוא צריך הארכת זמן והוא צריך שעתוק. הארכת זמן – כולם יודעים מה זה. שעתוק, לעומת זאת, הוא התאמה יחסית נדירה, שנותנים לילדים שמסיבות שונות מתקשים לכתוב. ההתאמה הזו מעניקה לנבחן את האפשרות לשבת אחרי המבחן עם משעתק ממשרד החינוך, שיעתיק את מה שהוא כתב בכתב ידו, לכתב היד של המשעתק. כיון שבמתמטיקה אין אפשרות להקליד כמו במקצועות רבי המלל, מי שכתב היד שלו מאוד מאוד לא קריא, צריך שיעתוק.

שלחנו בקשה למשרד החינוך לאישור ההתאמות שהומלצו ליונתן. אלה המלצות זהות שניתנו במספר איבחונים שעשינו ליונתן, מאז כיתה א׳: אבחון בכיתה ה׳, אבחון בכיתה ז׳, והאבחון במתמטיקה בכיתה י׳. לכולם היו המלצות דומות, אבל משרד החינוך סירב להיענות לבקשה להתאמות, ומהנימוקים שלו התברר שהאנשים שאמורים להתייחס לבקשה, כלל לא קראו אותה.

שלחנו ערעור למשרד החינוך. משרד החינוך לא קיבל את הערעור.

שלחנו ערעור לועדת הערעורים העליונה (יש דבר כזה!). נדחה.

לבסוף אחרי תלאות רבות, דמעות וייסורים ונסיעה אחת לירושלים, יונתן קיבל את ההתאמות להן הוא זכאי. אבל הוא קיבל אותן אחרי המתכונת במתמטיקה, כי למה לעשות את החיים קלים אם אפשר לא?

(אני נשמעת מרירה? כי אני מאוד מרירה לגבי ההתנהלות של משרד החינוך)

כיון שההתאמות לא הגיעו בזמן, בית הספר הציע שיונתן ייבחן בינתיים ברמה של 3 יחידות לימוד, ולאחר שכנועים רבים, יונתן הסכים.

הוא ניגש לבגרות של 3 יחידות במתמטיקה, וקיבל 100.

ואז באה המורה המלאך, והציעה שיונתן יבחן ב-4 יחידות במועד ב׳ של הבגרות, וגם דאגה שזה יתאפשר. בית הספר עשה מאמצים וקיבל אישור לבחינה מועד ב׳ שהיא לא באותו מספר יחידות כמו מועד א׳ בו הוא נבחן. זה לא טריוויאלי בכלל.

אחרי שכל החברים שלו יצאו לחופשה, יונתן ישב עוד חודש שלם, ולמד לבגרות נוספת במתמטיקה. המורה המלאך נתנה לו שני תאריכים להיבחן בהם בחינת מתכונת, כי הוא לא נבחן במתכונת של 4 יחידות (בגלל שההתאמות שלו לא אושרו בזמן), והיא אפילו הגיעה במיוחד לבית הספר בזמן החופשה כדי לבחון אותו. אחרי הבחינה השניה, היא סיפרה לי שהיא מגישה אותו בציון הגשה (מה שנקרא בזמננו ״ציון מגן״) של יותר מ-10 נקודות מעל מה שהגיע לו לפי הציונים שלו במהלך השנה. כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה לי ״כי אני מאמינה בו והוא מסוגל״. העיניים שלי התמלאו דמעות. מכירים את המשפט הזה, שילד צריך מישהו שיאמין בו?

בתאריך הבחינה, יונתן הגיע לבית הספר ב-12 בצהרים. הבחינה התחילה ב-12:45.

בשעה 7 בערב, כשעוד לא שמעתי ממנו, החלטתי ללכת לבית הספר לראות מה קורה. בית הספר היה חשוך, המסדרונות השקטים הובילו אותי לחדר היחיד שהיה מואר: חדרה של אחראית הבגרויות. ״חשבתי שתדאגי״, היא אמרה לי, ״אבל לא חשבתי שתגיעי עד לכאן״. היא ישבה בחדר שלה, כמו אי מואר באפלה, יחד עם הנהג של משרד החינוך שהיה אמור לקחת את הבחינות לאן שלוקחים בחינות כדי לבדוק אותן. שניהם חיכו בסבלנות שיונתן יסיים את הבחינה שלו. מסתבר שבגלל תוספת הזמן שלו, יחד עם השעתוק, הענין לוקח הרבה יותר זמן מהרגיל. יונתן והמשעתקת ממשרד החינוך ישבו בחדר הסמוך והעתיקו את הבחינה שלו, מכתב היד הלא קריא שבו הוא כתב אותה, לכתב היד של המשעתקת הנחמדה, שהסכימה לשבת איתו עד שיסיימו, למרות השעה המאוחרת.

היה כבר אחרי 8 בערב כשיונתן והמשעתקת יצאו מהחדר בו היו ספונים, נער צעיר ואשה מבוגרת, אבל על פני שניהם אותו חיוך של הקלה ושמחה. מסתבר שבמהלך השעות שבילו יחד נוצר ביניהם קשר סבתאי חם, והם נפרדו בחיבוק. הודינו נמרצות גם לאחראית על הבגרויות ולנהג, שחיכו עד שעה כל כך מאוחרת, ונסענו הביתה. יונתן היה מותש אבל מרוצה. התקשרנו למורה המלאך לספר לה שהוא סיים עכשיו, והיא היתה אופטימית ומעודדת.

חיכינו וחיכינו בסבלנות, ואחרי כחודש פורסמו ציוני הבגרות.

חוץ מהציון של יונתן. אצלו היה כתוב: חשד.

מה זה חשד? מסתבר שזה ״חשד לפגיעה בטוהר הבחינות״.

איך ילד שישב לבד רוב הבחינה, ועם עובדת של משרד החינוך בשאר הזמן, יכול לפגוע בטוהר הבחינות?

או. מסתבר שאם שתי הבחינות, המקורית (שכתב בכתב ידו) והמשועתקת (שהעתיקה המשעתקת של משרד החינוך) לא זהות בדיוק, יש חשד לפגיעה בטוהר הבחינות. הכוונה כאן היא, כמובן, שלא יקרה מצב שפתאום בבחינה המשועתקת יופיעו תשובות שהתלמיד לא כתב בבחינה המקורית.

ומסתבר שאצלנו קרה דבר הפוך: שאלה מס׳ 8, שיונתן התחיל לפתור בבחינה המקורית וויתר עליה (בחר במקומה שאלה אחרת לפתור) , לא הופיעה בבחינה המשועתקת, כי, כאמור, יונתן ויתר עליה. לא היתה פה העתקה, לא פגיעה בטוהר הבחינות, פשוט ילד שבפעם הראשונה בחייו משעתקים לו בחינה, והוא לא ידע שאת השאלה שהוא מוותר עליה צריך למחוק באיקס.

פה כבר ממש כעסתי. לכל בר דעת ברור שאין פה ענין של העתקה. אין ספק שלא היתה פה פגיעה בטוהר הבחינות. ליונתן אין שום דבר להרוויח מכך שהוא ויתר על שאלה והיא לא שועתקה לשאלון שהוגש. זה הילד הכי ישר בעולם, שמקפיד לא לחבר לרשת האינטרנט הבית ספרית את הלפטופ הפרטי שלו, כדי שכשהוא עונה על בחינות בבית הספר (הוא מקליד בחינות) לא יהיה אפילו שמץ של חשד שהוא נעזר במשהו שאסור. איך שאלה שנעלמה היא פגיעה בטוהר הבחינות?

שלחתי מכתב. בית הספר שלח מכתב. ובינתיים התחילה שנת הלימודים, ויונתן חזר ללמוד מתמטיקה, כשעליו מרחפות שתי עננות: עננת החשד המופרך הזה, ועננת אי הודאות.

ביום שלפני ערב ראש השנה, חודש אחרי תחילת שנת הלימודים, הגיעה התשובה של ועדת הערעורים: יונתן ״זוכה מחמת הספק״. אין פה שום ספק, זה ברור לכולם, לא היתה העתקה ולא שום פגיעה בטוהר הבחינות, אבל כנראה שהועדה היתה צריכה סולם לרדת מהעץ. אין לי הסבר אחר. משרד החינוך (שוב) התגלה בקטנותו, ובמקום להודות בטעות, שגרמה נזק אמיתי לתלמיד, הוא מעדיף לשמור על כבודו הרעוע.

והציון? בדיוק בדיוק אותו ציון, על הנקודה, שנתנה לו המורה המלאך כציון הגשה. היא אמרה שהיא מאמינה בו, והאמון שלה לגמרי הוכיח את עצמו.

יונתן עבר יפה את הבחינה, הוכיח לעצמו ולכל סובביו שהוא מסוגל להתמודד עם קשיים גם כשמערימים בדרכו מכשולים לא פשוטים, ואין גאה ממני.

המסע לפולין

יונתן יצא למסע לפולין. מסע שכולל המון היסטוריה של יהדות פולין ושל מלחמת העולם השניה בכלל, ושל השואה בפרט. חוץ ממחנות ריכוז והשמדה, כלולים בתכנית גם בתי כנסת עתיקים ותולדות הקהילות היהודיות בפולין מאז ימי הביניים, מוזיאונים ואתרים חשובים, סיפורים על חסידי אומות העולם ומרידות שנערכו בגטאות השונים.

הופתעתי ממש לגלות כמה התנגדות יש בקרב אנשים למסעות לפולין. אני, באופן אישי, מתקשה להבין את זה. הפחד שמא מוחם הצעיר של הילדים ישטף בתכנים לאומניים הוא כאין וכאפס לעומת החשיבות של מסע שכזה, הידע וההבנה שאפשר לקבל רק ממראה עיניים. השואה היא אירוע עצום בגודלו, ששינה את מהלך חיינו כולנו, באופן העמוק ביותר: כמה נותרו מאיתנו, איפה אנחנו חיים. איך אפשר לא להתעקש להנציח את מה שקרה שם? ולא רק מתוך כבוד לנספים, מתוך הרצון והצורך להבין איך אסון כזה מתרחש.

היה לי הרבה זמן לחשוב (עדיף לחשוב ולכתוב מאשר להתבוסס בגעגועים לילד שנסע), והעליתי פה את מחשבותי ותשובותי למתנגדים למסע לפולין:

1. הנערים והנערות שיוצאים לפולין לא מחויבים לעשות זאת. רק מי שבוחר נוסע. לא כולם חייבים לנסוע, לא כולם רוצים לנסוע, לא לכולם מתאים לנסוע. אבל מי שרוצה ללמוד ולהעמיק – גם בנושא הנפיץ הזה – אסור לנו למנוע זאת ממנו.

2. התלמידים עוברים הכנה מאוד רצינית ומשמעותית במהלך כל השנה שלפני המסע. הכנה שכוללת תכנים אקדמיים (היסטוריים, סוציולוגים, וכו׳), תכנים רגשיים, ותכנים אחרים מסוגים שונים – כך, למשל, יונתן, שלומד בבי״ס לאמנויות, עסק לא מעט בקשר בין השואה לאמנות.

3. במסגרת ההכנה הם פוגשים, בין השאר, בניצולי שואה, פגישות משמעותיות וחשובות לשני הצדדים (יונתן טען שהפגישות האלה היו הכי מעשירות מכל ההכנה). 

4. אין קשר בין המסעות לפולין לעזרה לניצולי שואה. לכולנו ברור שלניצולי שואה מגיע מירב התמיכה שהמדינה יכולה לתת. זה לא קשור ולא נפגע מתהליך הלמידה של תלמידי תיכון. להפך, ככל שתלמידי התיכון יותר מודעים למצבם של ניצולי השואה, גובר הקול שקורא לסייע להם יותר.

5. יתר על כן – כל ניצולי השואה שאנחנו נתקלנו בהם במסגרת ההכנה ובחיים בכלל, שמחים מאוד לשמוע כמה החלק הזה בהיסטוריה שלנו משמעותי בלימודים ובחיים של תלמידי תיכון, שלולא הלמידה העמוקה והמשמעותית הזו, היו עלולים לראות את מלחמת העולם השניה ואת השואה כעוד פרק יבש בתכנית הלימודים לבגרות. 

6. ואם כבר מדברים על הניצולים – נשארו מעט מאוד מהם. ליונתן וחבריו לא היה קל למצוא כאלה. בעוד שנים לא רבות, לא ישארו איתנו ניצולי שואה שיוכלו לספר את סיפורם האישי, והמסעות לפולין יהיו הדרך היחידה של בני נוער להבין מקרוב מה באמת קרה שם.

7. אנשים שחוששים מ״תכנים לאומניים״ במסעות הללו: אם אתם כל כך לא סומכים על הצוות החינוכי שמלווה את הילדים שלכם בתיכון, אולי כדאי לחשוב שוב איפה כדאי שילמדו. הצוות החינוכי אצלנו בביה״ס מורכב מאנשים איכותיים, ערכיים, אכפתיים, שהדעות הפוליטיות של חלקם, לפחות, לא תואמות את שלנו, ועדיין, הם ממנפים את זה למקום של הבעות דעה ענייניות וויכוחים ערכיים, ולא ״שטיפות מוח״ שכולם כל כך שמחים להזהיר מפניהן. 

8. כיתה י״ב היא השלב האחרון של הנוער במערכת החינוך. הם כבר בני נוער בוגרים, מגובשים, שעומדים לצאת אל החיים. אין זמן אחר בו יוכלו לצאת למסע כל כך חשוב ומשמעותי עם חבריהם בני גילם (שהרבה פעמים יותר קל ונוח להם להיחשף בפניהם ולהביע מולם מחשבות ורגשות), בתוך מסגרת מגוננת ועוטפת של מערכת שמכירה אותם ודואגת להם באופן מיטבי (במקרה שלנו – המחנכים שלהם מביה״ס). אז כן, זה בדיוק הזמן. 

9. הטענה המגוחכת מכולן היא הטענה שהמסעות הללו ״מפרנסים״ את הפולנים. באמת? וגל התיירות העצום מכאן לפולין, לבילויים, לקניות זולות, לטיולי טבע, לא מפרנס אותם? לפחות מה״פרנסה״ הזו צומחים עוד מוזיאונים ואנדרטאות לזכר השואה. המקומות שחשוב שלנו לדאוג שישמרו למען יראו הדורות הבאים נשמרים באמצעות הכסף הזה. הרי הרבה יותר קל היה לפולנים להעביר כמה בולדוזרים על מחנות ההשמדה ולהתעלם מהחלק הזה בהיסטוריה שלהם. 
ואם כבר, אנקדוטה בהקשר הזה – באושוויץ מבקרים מדי שנה כשני מליון איש. כמה מתוכם ישראלים? כ-50,000. שניים וחצי אחוזים. אפילו נהג המונית שהסיע אותנו לשדה התעופה באיסלנד כבר ביקר באושוויץ (פעמיים!). 

10. השואה היא אירוע כל כך פנטסטי, כל כך לא יאומן, כל כך לא הגיוני. חשוב לי שהילדים שלי יווכחו שהוא התקיים באמת, שיראו במו עיניהם לאן מסוגל להגיע גם העם הכי ״תרבותי״, למה חשוב שיהיו קוים מוסריים שמנחים אותנו כבני אדם, ואיך אותו אירוע עצום משפיע על חיינו כולנו עד היום.

בגרות בהפרעת קשב

פעם, לפני לא מעט שנים, כתבתי פוסט על הכניסה לכיתה א׳. איך כל סדר היום שלי, כהורה, השתנה בגלל שהילד שלי התחיל ללמוד בבית הספר.
כשהוא הלך לחטיבה, כתבתי גם על זה. איך הגישה שלנו, כהורים, צריכה להתאים את עצמה להתנהלות בחטיבה.
ועכשיו הילד שלי בשלהי כיתה י״א, יושב ולומד לבגרויות.

רגע, אני אגיד את זה שוב, כי אני עוד לא רגילה לרעיון הזה: הילד שלי, שמסיים אוטוטו כיתה י״א, ניגש לבחינות הבגרות.

אז הוא יושב ללמוד, נניח, למבחן במתמטיקה. נכנס לחדרו, מלא מוטיבציה, מתיישב, מכין את הספר עם הבחינות שהוא צריך לפתור, פותח את המחברת, שולף עט, ואז נזכר שהוא רעב.

הולך לאכול.

עם הטלפון.

ובינתיים הוא קורא דברים ממש מעניינים בטלפון, וגם כשהוא גומר לאכול, הדברים המעניינים בטלפון עוד לא נגמרו. אז הוא יושב במטבח וקורא וקורא, עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

חוזר לחדר. מניח את הטלפון בצד, מתחיל לפתור תרגילים. פותר, פותר, פותר, עברה חצי שעה. הטלפון רוטט לו: מישהו ענה על מה שהוא כתב. הוא חייב לענות שניה. ואז לקרוא מה התחדש מאז שעזב את הטלפון. ואז לענות למי שכתבו כל מיני דברים שלדעתו הם לא נכונים. אבל לפני זה הוא בודק אם הם אכן לא נכונים, בכל מיני אתרים. ואז הוא קורא על הנושא שהתווכחו עליו. ועונה. ועונים לו. והוא עונה. עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

חוזר לפתור. פותר פותר, פותר. עברה עוד חצי שעה. נהיה צמא. הולך לשתות. במטבח הוא פוגש קופסא חמודה של עוגיות, ומתחיל בהיכרות מעמיקה עם העוגיות. הוא לא באמת רעב, הרי לפני שעה הוא אכל, אבל יותר כיף לאכול עוגיות ולענות לאנשים בטלפון (המממ… שמתם לב למוטיב החוזר?) מאשר לפתור מבחנים. עד שהוא נזכר (או שמישהי, בלי שמות, מזכירה לו) שהוא התכוון ללמוד מתמטיקה עכשיו.

וכך עובר לו היום, ובסופו הוא פתאום שם לב, שעשה פחות מחצי ממה שהתכוון לעשות, מה שמוביל אותו להחלטה שמחר הוא יפתור יותר מבחנים. אבל מחר מגיע, ואיתו הודעות חדשות בטלפון, מאכלים מעניינים במקרר, חברים שממש רוצים לשחק מולו במחשב. ושוב, הלימודים, שהם הסיבה לכך שהוא בכלל יושב בבית בימים האלה, נדחקים למקום אחד לפני האחרון, וההספק שלו הרבה יותר נמוך ממה שהתכוון. והוא באמת התכוון! הוא רצה ללמוד, הוא התכונן לזה נפשית ופיזית, וכשהוא לא מספיק לעבור על כל החומר שצריך הוא מתבאס מעצמו ממש.

לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר הבנתי, שצריך פה עזרה בהתארגנות, עזרה מאוד ספציפית. ישבנו ביחד ובנינו טבלה. בטבלה חילקנו את כל החומר של כל בחינה למספר הימים שנותרו לו ללמוד לקראתה, ורשמנו בכל יום מה צריך לעשות בו. עכשיו, כשהוא מתיישב ללמוד, הוא לא הולך ללמוד ״תנ״ך״, מילה גדולה ואבסטרקטית שיש לה התחלה אבל אין לה סוף; לא, הוא הולך ללמוד את פרקים X, Y, Z, והוא יודע, שברגע שיגמור ללמוד את הפרקים שרשומים לו לאותו יום, הוא פנוי לשלל עסוקיו האחרים. הוא מסמן כל פריט שהוא עשה, וזה תורם לתחושה של ההתקדמות והעשיה. והוא יודע שגם אם הוא עשה הפסקה ארוכה באמצע היום, בסופו הוא לא צריך להתבאס על עצמו, אלא להמשיך ללמוד בדיוק מה שחסר לו לאותו יום.

התוצאה: ילד הרבה יותר רגוע; הספק הרבה יותר גדול והגיוני (אין יום אחד שבו כמעט לא למד כלום, ויום אחר בו האביס את עצמו באופן לא פרופורציונלי); למידה הרבה יותר יעילה; ו(הכי חשוב, בינינו): אמא הרבה יותר רגועה.

נסו ותיהנו.
או שלא תיהנו, אבל לפחות כולם יהיו רגועים שהוא עבר על כל החומר.


משרד החינוך פועל נגד התלמידים שלו.

אז משרד החינוך לא אישר לבן שלי מבחנים מותאמים במתמטיקה ולשון כפי שהומלץ באבחונים שלו במהלך שנים ארוכות.
ביה״ס חושב שהוא מאוד זקוק להם, שלל הבעיות שלו מצדיק, וגם רואים את ההבדל בציונים.
אבל משרד החינוך, שפוחד מאבחון יתר והקלות יתר ונחמדות יתר, לא אישר.
ביה״ס אמר לי – אין לנו יותר מה לעשות. אולי תנסי את? זה השם של האשה שנתנה לנו את התשובה השלילית (להלן – א׳).

חיפשתי וחיפשתי קשר לאשה הזו, והקשר נמצא! ביום חמישי חברה של חברה אמרה שהיא מכירה אותה, ותדבר איתה ביום ראשון בבוקר.
ביום ראשון בבוקר היא אכן דיברה איתה, ו-א׳ אמרה לה שזה כבר לא בידיים שלה, ואני צריכה לדבר עם אשה ב׳, שתפקידה הוא (אתן יושבות?) ״רכזת ועדת הערעורים העליונה״. העליונה!

מצאתי את השם של אשה ב׳ באתר של משרד החינוך, יחד עם מספר טלפון. והתקשרתי. והתקשרתי. והתקשרתי. אמנם, ההקלטה אומרת שאלה שעות המענה הטלפוני, אבל אחרי עשרות שיחות שבהן הטלפון מצלצל ומצלצל ואף אחד לא עונה, הבנתי שככה זה לא יקרה.
יש באתר של משרד החינוך גם מספר פקס, אבל כתוב באותיות קידוש לבנה: פניות בפקס לא יענו!

מה נשאר? לעלות לרגל לירושלים.

ישבתי עם כל המסמכים והניירת, צילמתי, הדפסתי, מירקרתי. הכנסתי הכל לניילונית מסודרת, ובראשה הנחתי את המכתב שכתבתי, עם רשימת מכולת של כל הבעיות שאובחנו לנו עד כה.

ובוקר אחד, אחרי ששלחתי את הילדים לביה״ס, שמתי פעמיי ירושלימה. נסעתי בגשם השוטף ובפקקים, אבל נסעתי שמחה, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון.
הגעתי לירושלים ב-9:30 בבוקר. חיפשתי חניה. אין חניה ליד בנין משרד החינוך, אבל הבנין צמוד צמוד למאה שערים. עשרות אנשים, נשים וילדים ברחובות הצרים, על הכבישים, בין המכוניות, עם עגלות תינוקות ועגלות קניות. נסעתי לאט לאט ובזהירות, הרגשתי לגמרי בחו״ל. אבל חו״ל מלחיץ, לא חו״ל מגניב. הסתובבתי והסתובבתי, ובסוף מצאתי חניה דחוקה וספק-מותרת. אולי המכונית לא תהיה פה כשאחזור, אבל אני עושה מה שצריך בשביל הבן שלי.

הלכתי לבנין משרד החינוך. 
בנין גדול, יפה. לובי. דלפק. שני שומרים צעירים שמתפוצצים מצחוק מסרטונים שהם מראים זה לזו בטלפונים שלהם. ״את מי את צריכה?״ אני נותנת להם את השם של אשה ב׳. ״לא, אי אפשר להגיע אליה בלי פגישה.״ אבל לא עונים שם לטלפון, איך אפשר לקבוע פגישה? ״אין מה לעשות, תנסי להתקשר ולבקש רשות.״ אני רק רוצה להביא לה את הניירות האלה. ״לא. אי אפשר.״ אולי אתם יכולים להתקשר אליה? ״לא. רק את.״

אני מתקשרת למשרד. שוב עונה לי ההקלטה: ״הגעתם לועדת הערעורים. שעות המענה הטלפוני הן 9 עד 12. אנא חכו ותענו לפי התור.״ אין תור, רק אני מתקשרת ומתקשרת, והם לא עונים ולא עונים. מחכה על הקו 20 דקות. 30 דקות (אותה שיחה, היא לא מתנתקת, הטלפון ממשיך לצלצל והם ממשיכים לא לענות). 40 דקות. מולי יושבים שני צופי הסרטונים הנלהבים ומחקים את הקולות שיוצאים מהטלפונים שלהם. מדי פעם נכנסים אנשים אחרים לבנין – חלקם עובדים שם, חלקם מבקרים, אבל כאלה עם אישור להיכנס לבנין המקודש. לא כמוני.

אחרי שעה שעמדתי שם, כבר לא יכולתי יותר. ניגשתי לדלפק של אנשי הבטחון, שבינתיים התרבו והפכו לחמישה, ואמרתי להם בקול (די רועד, אני מודה): ״אולי בכל זאת אתם יכולים לעזור לי?״ ופה כבר לא יכותי לעצור את מה שיצא ממני: דמעות, דמעות, המון המון דמעות.

אחד האחראים על שומרי הדלפק מכיר מישהי מהמדור שאני צריכה. הוא הלך לקרוא לה, והיא הסכימה לבוא לשאול אותי מה אני צריכה. הסברתי לה שאני צריכה להביא את הניירות שהכנתי לאשה ב׳. היא אמרה שהיא תבדוק מה אפשר לעשות. ניגשה לשומרים, והורתה להם להתקשר לאשה ב׳ ולהגיד לה שאני מחכה פה.

אחרי כמה דקות אני שומעת אותם מלחששים בטלפון – ״יש פה אמא בוכה״. מסמנים לי עם היד להתקרב. מגישים לי את השפופרת. זאת אשה ב׳! מסתבר שהם כן יכולים להתקשר אליה! אשה ב׳ הורתה לי: ״תשאירי את הניירות בדואר הפנימי, הם יגיעו אלי״. עניתי לה – באתי את כל הדרך מתל אביב כדי לתת לך אותם ביד, זו בקשה מוגזמת? היא התרגזה: ״את לא יכולה ליפול עלי ככה!״ את צודקת, אמרתי לה, אבל אתם לא עונים בטלפון ואין לי שום דרך אחרת לוודא שהניירות יגיעו לידיים שלך. ״אני באמצע ישיבה חשובה!״ אין בעיה, אני אחכה כמה שצריך. את יום העבודה שלי כבר ביטלתי ממילא.

אחרי רבע שעה אשה ב׳ ירדה ללובי. כמובן שעדיין לא הכניסו אותי לבנין – אני מצד אחד של השער האלקטרוני, היא מהצד השני שלו. מושיטה יד, לוקחת את הניירות. ״אני אכניס את זה לרשימה״. והלכה.

אני מקווה שלפחות במעלית, כשלא ראיתי, היא הציצה על המכתב שלי.

יצאתי משם, והדמעות לא הפסיקו לזרום. למה כל כך קשה להגיד לאמא שעשתה את כל הדרך הזו – ״אני אעשה מה שאפשר״ ״אני אבדוק מה אפשר לעשות״ ״טוב שהבאת הכל״. הרגשתי כאילו דרס אותי אוטובוס. חזרתי לאוטו (לא גררו אותו!) וישבתי ובכיתי עוד ועוד, וזה לא נגמר. תחושת ההשפלה, הזלזול, חוסר האכפתיות. מדובר פה על ילד שבסך הכל רוצה להיבחן לפי התנאים שהוגדרו לו.

עבר שבוע, עברו שבועיים, עבר חודש, עברו חודשיים (!!) וביום הראשון לאחר חופשת הפסח הגיעה התשובה המאכזבת: לא. משרד החינוך לא מוצא סיבה לתת לילד מבחנים מותאמים לפי ההמלצות באבחונים שלו. משרד החינוך לא מאמין לילד, שנמצא במערכת החינוך כבר 11 שנים. הוא לא מאמין למורים של הילד, שמכירים אותו היטב ורואים את המאבק היום-יומי שלו. הוא לא מאמין גם למאבחנים מקצועיים, שהתמחו ועשו תואר שני ושלישי בתחום, וישבו עם הילד שעות כדי לבדוק מה בדיוק הבעיות שלו. לא לא, אנשים ממשרד החינוך, שמעולם לא החליפו מילה עם הילד או עם מישהו שמכיר אותו, הם אלה שמחליטים.

ומחליטים באופן הכי מעליב, דוחה ומשפיל שאפשר: ״עולה שאלה של ידע במקצועות הללו״, הם כתבו. אותם אנשים, שמעולם לא ראו את הילד ולא דיברו איתו, רק ראו אבחונים שלו ודיווחים של מורים שמסבירים את הקשיים שלו, החליטו שזו בעיה של ידע, כלומר, הוא לא מתאמץ מספיק. על סמך מה??

וכדי להיות עוד יותר נבזיים, הכי נבזיים שאפשר, הם שלחו את התשובה שלהם לביה״ס אחרי שהתחילה חופשת הפסח. הישיבה בעניננו התקיימה, לפי המכתב שנשלח, ב-1 באפריל. בית הספר יצא לחופשה ב-11 באפריל. האנשים הטובים ממשרד החינוך, טרחו לשלוח את התשובה לבית הספר לאחר שסגר את שעריו לחופשת הפסח, כדי שהתשובה תתקבל רק אחרי החופשה, ביום שבו מתקיימת בחינת המתכונת במתמטיקה.

אמא מש(ו)חררת

הילד בן 16 וחצי, ואני, אמא שלו, מעירה אותו כל בוקר, מכינה לו תה חם ומתוק, מקלפת לו את הביצה הקשה, מכינה כריכים לבית הספר, מוודאה שהוא לקח מצלמה (אם זה יום של שעור צילום) או בגדי ספורט (אם זה יום של שעור ספורט), מאיצה בו לצאת בזמן לבית הספר כדי שלא יאחר.
אם הוא שכח את המטען או הכריך, אני אסע להביא לו אותו באמצע היום. אם יורד גשם אני אבוא לקחת אותו, שלא ירטב.
כשהוא חוזר מהלימודים, אני בודקת איתו מה היה בבית הספר, מושיבה אותו להכין שעורים או להתקדם עוד קצת עם העבודה בהיסטוריה, מזכירה לו מתי הוא צריך לצאת לשעור הפרטי, קובעת לו תור לספר, כשצריך, ומתזכרת אותו כשהגיע הזמן ללכת. בערב דוחפת אותו למקלחת, מזכירה לו ללכת לישון בזמן. ולהטעין את הטלפון והאייפד והאזניות והשעון והלפטופ. וללכת לישון. ועוד פעם. ושוב.

כולם אומרים לי ״שחררי! הוא כבר ילד גדול״. נכון, הוא ילד גדול, אבל אם אם לא אזכיר לו – הוא ישכח. הוא ילד גדול, אבל מעופף. קשה לי לשחרר, אני פוחדת עליו. פוחדת שלא יספיק, שלא יהיה לו, שיחמיץ, שיאבד, שישכח. מרגישה שאני צריכה לשמור עליו כל הזמן.

השבוע נפל דבר בביתנו: לא עוד הורות הליקופטר.

ההחלטה (המשותפת!) היא שמלבד להעיר אותו בבוקר, הילד עצמאי לחלוטין. אם שכח את האוכל בבית – יהיה רעב, ואם לא הלך לישון בזמן בלילה – יהיה עייף. אם לא הכין שעורים – יענש, ואם לא הטעין את הטלפון, לא יוכל לשמוע את הספרים שלו בהפסקות. זהו. אני משחררת.

הבהרתי לו, כמובן, שאני לא הולכת לשום מקום. אם יצטרך עזרה, או תזכורת, או עצה – יקבל אותן. אבל באחריותו לבוא לבקש.

אין ספק שעומדת בפנינו תקופה מאתגרת. גם בפניו, שפתאום צריך להיות אחראי לדברים שקודם פשוט הסתדרו בפניו בעצמם. ולא פחות מזה, בפני, שכל כך רגילה לאחריות ו(בואו נודה בזה) לשליטה על החיים שלו. אם אני יודעת שכבר נורא מאוחר, אני לא אגיד לו ללכת לישון? ואם אני רואה אותו מתכתב בטוויטר בזמן שהוא צריך להכין שעורים במתמטיקה, איך אני אשתוק? אבל זה השעור שלי, לא להגיד כלום, לנשוך את הלשון אם צריך, ולתת לו ליפול בבורות שהעולם מזמן לו בלי לרצף אותם קודם.

הוא בן 16 וחצי!

שלושה חודשים ועשרה ימים.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, שיננתי לי בעודי נוהגת הביתה. עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי.

השעה מאוחרת, הכבישים ריקים. לפני פחות משעה סיימנו את שיעור הריקוד שלנו, בו אנחנו מתאמנים על הואלס שנרקוד בחתונה לצלילי הדנובה הכחולה. אנחנו כל כך נהנים בשעורי הריקוד! עם כל ההכנות לחתונה והלחץ מכל הכיוונים, פעמיים בשבוע יש לנו הפוגה שבה אנחנו רק רוקדים ומשתוללים. ממש חוג.

הכל כבר מוכן – האולם, שנקבע אחרי הרבה דיונים עם ההורים, התפריט שכבר כמעט והוסכם עליו, די ג´יי שהסכים לנגן את המוסיקה שאנחנו בוחרים ולא מה שהוא רוצה או רגיל, וכמובן – השמלה המלכותית שלי שנתפרת בימים אלה והחליפה שלו, שכבר מחכה בארון. אפילו אמא שלי כבר קנתה שמלה, רק אבא עדיין לא מצא את הזמן ללכת לקנות לו חליפה חדשה. באמת אני צריכה לדבר איתו על זה, הרי לא בכל יום מתחתנת בתו הבכורה!

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, ואני כבר כל-כך מחכה לחיים החדשים שיתחילו. החיים יחד כזוג, כמשפחה, בדירה שלנו, שתהיה מוכנה סוף סוף. כבר אין לי סבלנות, אני רוצה ששלושת החודשים הללו יעברו כבר! אני רואה כל-כך ברור איך זה יהיה, ולמרות הספקנות של הסביבה, למרות המשפט שאבא זרק לי הבוקר – "הייתי רוצה לראות אותך עוד שנה", אני יודעת שיהיה נהדר.

אני מתקרבת הביתה. עייפה. היה יום ארוך – סיימתי מאוחר לעבוד ואחר-כך הלכנו לרקוד. מהכביש אני רואה אור דולק בבית – מעניין מי זה ער בשעה כזו. בטח לא אמא ובטח לא אחי. אולי אבא שלי מחכה לי. זה קורה לפעמים בזמן האחרון: אני מוצאת אותו ער כשאני חוזרת, אנחנו מפטפטים קצת והולכים לישון. נעשה את זה קצר היום, אני ממש מותשת, ומחר צריכה להיות מוקדם בעבודה.

פותחת את הדלת. שקט, כולם ישנים. בראי שבכניסה אני רואה את דמותו של אבא משתקפת – נרדם עם הספר על הברכיים… חמוד. אני אלך בשקט בשקט ואעיר אותו, אצחק עליו שהוא נהיה כמו כל הזקנים האלה שנרדמים באמצע הקריאה. על קצות האצבעות אני מתקרבת. הצבע שלו לא כרגיל. הוא אפור לגמרי. אני נוגעת בו והוא קר. אני קוראת לו והוא לא עונה. קוראת לו שוב, ושוב – הוא לא עונה. מלטפת אותו והוא לא מגיב. באצבעות רועדות אני מחייגת למד"א.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי, ואבא שלי לא יהיה שם לראות את זה.

התאמות לבגרויות או בגרויות למתאימים?

מטרת ההתאמות ״להבטיח שהלקות אינה מהווה מכשול להבעת הידע בזמן הבחינה״ (מתוך חוזר מנכ"ל תשעד/1, כ"א באלול התשע"ג, 27 באוגוסט 2013).

משרד החינוך מצהיר בכל מקום אפשרי ש״האחר הוא אני״ ושהוא מתחשב בתלמידים בעלי מוגבלויות ומאפשר להם להפגין את הידע והחשיבה שלהם כמו תלמידים שאין להם מוגבלויות ולקויות.

אז מצהיר. להצהיר זה קל. כותבים כמה פיסקאות יפות באתר משרד החינוך, אפשר גם לשבץ אותן בחוזרי מנכ״ל. סיסמאות זה לא מסובך.

לעמוד מאחורי המילה שלך זה הרבה יותר מורכב.

כן, אני יודעת שיש ריבוי אבחונים, וריבוי הקלות, וריבוי ילדים שמאובחנים ומקבלים התאמות, ושלחלק מהם אולי לא מגיע. אבל האם נכון, בגלל אותו חלק שאולי לא מגיע לו, למנוע את ההתאמות גם מילדים שזקוקים להן? האם הגיוני שילד שמתאמץ פי כמה וכמה מכל ילד אחר בכיתה שלו, שנאבק במכשולים ומאותגר גם במשימות שלתלמידים האחרים נראות טריוואליות, שדוקא ילד כזה לא יקבל את ההתאמות שהוא צריך?

משרד החינוך, בעיני – נכשלתם כשלון חרוץ. גם בתהליך וגם במטרה.

בתהליך: אם ילד שאובחן מספר רב של פעמים במהלך שנות הלימודים שלו, והוגדר בכל אחד ואחד מהם כבעל ״לקות משמעותית בתשתית השפתית״, ואתם כותבים בסיבת הסירוב, ש״לא נמצאה לקות בתשתית השפתית״, מישהו פה צריך שעורים בהבנת הנקרא. למיטב ידיעתי שעורים כאלה ניתנים בכיתות א-ט בבתיה״ס הרגילים. ממליצה לכם בחום.

במטרה: אם אתם מובילים תלמידים טובים, מלאי מוטיבציה וכשרון, למסלול שבסופו אתם לא מאפשרים להם להיבחן בבחינות הבגרות בהתאם למגבלות שלהם – אין טעם בכל המסלול. אתם יכולים למחוק את הסיסמאות הריקות שלכם מהאתר ומהקירות, חבל על המקום שהאותיות החלולות האלה תופסות.

כן, אני כועסת. מאוד. כבר הרבה זמן לא איבדתי ככה אמון במערכת.